פרידה מפרייזר איילנד

איך עוברים 20 ק``מ בדרך לא דרך ב-45 דקות?- כל אחד ותפקידו הוא...הילדים נרדמו במושב האחורי, אני הבטחתי לעצמי שאם נגיע בזמן, בפעם הבאה נצא חצי שעה קודם ועופר סחט את דוושת הגז, נוהג ברווח הצר שנותר בין הדיונות לבין הגלים.
mashav10
|
תמונה ראשית עבור: פרידה מפרייזר איילנד
Thinkstock Imagebank ©

חזרה ליבשת

25 ליולי 2002

אתמול בערב חזרנו מפרייזר איילנד ליבשת. לאחר שבוע של נהיגה על חול, המטרים הראשונים על כביש סלול היו מעט מוזרים אך, מיד התרגלנו. נסענו להחזיר את הג`יפ ששימש אותנו נאמנה וקיבלנו את וויני היקר שלנו. השעות האחרונות שבילינו על האי היו מורטות עצבים, במהלכן ניהלנו מרוץ נגד השעון, כמו בסרט פעולה הוליוודי כשאת מקומם של הרעים תופסים איתני הטבע. המעבורת האחרונה (barge) עוזבת את האי מנקודה בדרום האי, ששמה Hook Point, בשעה 17:30. יצאנו מהמלון בשעה 16:15 (למה יצאנו ברגע האחרון זו שאלה חשובה השייכת לסיפור אחר, לסיפור של חיינו, והתשובה לה מורכבת וסבוכה, לעת עתה נסתפק בכך שלו היינו יוצאים בזמן חיינו היו פחות מעניינים ... ).

אתם כבר יודעים שכל נושא התעבורה היבשתית באי מושפע מזמני הגאות והשפל, ביום עזיבתנו את האי צפויה היתה להיות גאות של 1.97 מטר בשעה 20:00. חישוב מהיר הראה שאם נוכל לנסוע את כל הדרך על החוף נגיע עד 17:00 לערך, להוק פוינט. אך אם מי הגאות יכסו את החוף בקטע הדרך האחרון לא נוכל לנהוג שם (לפי ההסכם הסטנדרטי עליו חתמנו עם משכירי הג`יפ, נהיגה במי מלח היא עילה לחילוט שטר החוב, בגובה של 1,000 דולר, עליו חתמנו ... ) ונאלץ לחזור על עקבותינו 15 ק"מ, לחבור לדרך הפנימית ולהזדחל בה כ - 20 ק"מ שיקחו לנו, במקרה הטוב, שעה ואז נגיע להוק פוינט לאחר שהמעבורת תפליג, ואנו נשאר על האי, ונסתכל על היבשת שממול כמשה שעמד על הר סיני וצפה על ארץ הקודש אך לא הגיע אליה....

במצב זה יצאנו לדרך, עופר "טס" נמוך מאוד, מתעלם משפכי הנחלים הנשפכים לים, מתמרן בין הגזעים שהביאו הגלים לחוף ומאיץ על רמפות החול, מקפיץ את היושבים בג`יפ לתקרה וסוחט מכולנו אנקות ואנחות. הזמן רץ, ב - 16:45 הגענו לנקודה האחרונה על החוף ממנה ניתן לחבור לשביל הפנימי. המים כבר היו גבוהים ותפסו יותר ממחצית החוף, אך אם היינו בוחרים לנסוע בדרך הפנימית יש להניח שלא היינו מגיעים להוק פוינט בזמן. גם נהג שטח מעולה, כמו עופר, צריך הרבה מזל כדי לעבור 20 ק"מ של חול טובעני ב - 45 דקות. החלטנו להמר ולנסוע על החוף. לאחר כ - 10 ק"מ החלה רצועת החוף להתכווץ: מצד ימין החלו להתרומם דיונות חול ומצד שמאל עלו פני המים. ידענו שאם לא נעבור את הקטע הבעייתי ומהר, אנו עלולים להיתקע שם למשך כמה שעות, עד שגובה פני המים ירד (אין אפשרות לברוח לכיוון פנים האי בגלל הדיונות.

מאוד מסובך להסתובב אחורנית בשל כובד הג`יפ העמוס בציוד והחול שהפך לבוץ ונהיגה לכיוון הים לא תקדם אותנו לשום מקום..... ) וכך, כל אחד עשה כמיטב יכולתו: הילדים נרדמו במושב האחורי, אני הבטחתי לעצמי שאם נגיע בזמן, בפעם הבאה נצא חצי שעה קודם ועופר סחט את דוושת הגז, נוהג ברווח הצר שנותר בין הדיונות לבין הגלים. ברקע יכולנו לשמוע את רעש חיכוך הצמיגים על החול הרטוב ו ... כמו בסרטים (כבר סיכמנו שהחיים שלנו הם סרט ... לא ? ...) לפתע הדרך התעקלה ימינה ומאחורי העיקול התגלו שמים צבועים בגוני ארגמן ובמרכזם שמש אדומה וחוף שמתחיל להתרחב ( ! ) , נשמנו לרווחה, השעה 17:05, עשינו זאת.

המשכנו לנהוג עוד כמה מאות מטרים עד השלט המציין:" Hook Point - barge", אין מזח, אין רציף, אין מכוניות, אין אנשים, רק אנחנו הים והשלט.... ממול, במרחק אווירי של לא יותר מ - 2 ק"מ, ראינו את המעבורת עוגנת ליד החוף. חיכינו ( 17:10 ), חיכינו ( 17:15 ), חיכינו ( 17:20 ), המעבורת לא פונה לכיוון שלנו, אפילו לא מוציאה עשן מארובתה לסמן כי היא מתכוננת להפלגה. התחלנו לחשוש: אולי המעבורת לא מגיעה לאסוף רק מכונית אחת (?), אולי חל שינוי בלוח הזמנים (?) אולי הסקיפר חולה (?) וכו`, אבל, הזכרנו לעצמנו, אנחנו באוסטרליה ולא בישראל, כאן אין אלתורים ואין עיגולי פינות, כל אחד עושה מה שהוא אמור לעשות, ואם המעבורת האחרונה ב - 17:30 כך יהיה. ואומנם, ב - 17:22 עזבה המעבורת את החוף ובשעה 17:35 נפתח כבש המעבורת מולנו כדי שנוכל לעלות.

עופר תמרן בחול העמוק לכיוון הכבש, החול היה רטוב ממי הים ולא היה חסר הרבה שנשקע, הגלגלים אומנם התחפרו בחול אך לא שקענו. עלינו על סיפון המעבורת והעפנו מבט של פרידה אחורנית, לכיוון האי, ראינו את החוף מואר באור הדמדומים ולאורך החוף פוסע דינגו, הדינגו הלך לכיוון המעבורת, נעצר מול הכבש, ניסה לעלות עליו ונרתע מהגלים המלחכים אותו. לו אני הייתי במקומכם הייתי בטוחה כי מישהו כאן מגזים/נסחף, אך לא, המעבורת החלה להתרחק מהחוף והדינגו נשאר עומד על החוף, מסתכל על הירח העגול שזרח ועל המעבורת המפליגה מהאי, המצלמה מתרחקת, הדינגו, על רקע השקיעה, הולך וקטן...,מוסיקה קיטשית עגמומית נשמעת ברקע ...., END...., קאט...

לתחילת הכתבה

האכלת דולפינים בטבע

את הלילה בילינו במגרש חניה בסמוך לשפת הים ביישוב קטן ופסטורלי בשם Tin Can bay. לפי הלונלי פלנט במי המפרץ הזה חיים דולפינים (ולא פחיות, כפי שמתחייב משם היישוב ... ) וחלק מהם מגיעים מדי בוקר לחוף, לקבל דגים מידי אנשים הבאים להאכיל אותם. התיאור הזה נשמע לנו כמו עוד אחד מהדברים שמתוארים בספר וקורים רק לאנשים אחרים, כנראה לאותם אנשים שצפו בלוויתנים בפורט סטיבנס וראו קואלות בין עצי האקליפטוס בטילגריי...., אבל מכיוון שהמקום נמצא ממש על הדרך שלנו החלטנו לנסות.

הפעם נזהרנו. עופר ואני קמנו מוקדם ולפני שהערנו את הילדים יצאתי, ככוח חלוץ, לבדוק האם יש ממש בכתוב בספר. הלכתי לחוף. ממרחק ראיתי קבוצת אנשים עומדת בשורה, כחצי מטר בתוך הים וידיהם מושטות קדימה, החשתי צעדי והתקרבתי, וראיתי במים הרדודים שני דולפינים שוחים ואוכלים דגים מידי האנשים ! באותו בוקר רשמתי שיא אישי בריצה למרחקים קצרים והילדים רשמו שיא עולמי בהתעוררות זריזה ובהתארגנות מהירה. תוך 5 דקות היינו כולנו בחוף. עופר והמצלמה תפסו מקום בעמדת הפיקוד על המזח, ליד הפקח, ואנחנו רכשנו תמורת 9 דולר אוסטרלי, שלוש פחיות, בכל אחת שני דגים (אז בכל זאת יש Tin can בסיפור שלנו ... ), והתייצבנו בשורה. תוך דקות הפלא התרחש : זה היה בלתי נתפס, פשוט עמדנו במים והדולפינים שבאו מהים הגדול שחו סביבנו ואכלו את הדגים שהושטנו להם, לא נגענו בהם כי לפי החוק בקווינסלנד אסור ללטף חיות בר (ובנוסף אני לא חושבת שהיה נעים לדולפינים לו כל יום עשרה אנשים היו נוגעים בהם...).

עמדנו במים עם הדולפינים כשעה, עד שהרגליים קפאו לנו ואז יצאנו, הפקח סיפר לנו שלפני כ - 40 שנים החלו דולפינים להסתובב, מדי בוקר, סביב המזח, כנראה משום ששם נהגו הדייגים להשליך את שאריות הדגה. כשהדייגים שמו לב לכך הם התחילו לתת לדולפינים את הדגים העודפים, הדבר נודע ואנשים שאינם דייגים החלו לבוא להאכיל את הדולפינים, ואז הגיעו הרשויות האמונות על שמירת הטבע והחלו לפקח על האכלת הדולפינים. אחת משני הדולפינים ששחו סביבנו היא דולפינה, שמה סקארי, המתמידה ובאה למזח כמעט כל יום מאז 1970. לאחרונה וגם ביום בו אנו היינו, סקארי נוהגת להגיע עם דולפין צעיר , כבן 11 שנים, ששמו ניקי. הפקחים סבורים שניקי הוא בנה של סקארי ומסיבה כלשהי הם עדין שוחים יחדיו (בדרך כלל דולפינים נפרדים מאימותיהם בסביבות גיל שנה ומחצה), כיום סקארי כבר בת 55 וכבר לא בגיל הפריון, אך בעבר נהגה להביא את בני הזוג שלה לבראנץ`......

באוסטרליה אסור להאכיל את חיות הבר משום שהאכלתם עלולה לפגוע באיזון התזונתי שלהן וכן עשויה לגרום לשינוי בהרגלים הטבעיים שלהן ולפגום ברצונן וביכולתן להשיג מזון בעצמן, למרות זאת האכלת הדולפינים נעשית באישורן ותחת פיקוחן של רשויות ההגנה על הטבע. הפקח הסביר לנו שבמקרה של Tin Can bay לא מדובר ב"אילוף" דולפינים אלא בהרגל שכמה דולפינים סיגלו לעצמם וממילא הדולפינים מקבלים רק 3 ק"ג של דגים, המהווים, לכל היותר, שישית מכמות מזונם היומית (דולפין בוגר אוכל בין 17 ל - 20 ק"ג דגים מדי יום), כך שמבחינתם מדובר בחטיף ..., ובכלל, הפקח סבור שסקארי ממשיכה לבוא לחוף במשך כל השנים, לא בשביל האוכל, אלא מפני שהיא אוהבת אנשים, האכלת הדולפינים היא דרך להביא את האנשים לחוף....

חזרנו לקרוואן, שטפנו מעצמנו את מי הים ושחזרנו את החוויה המדהימה שחווינו, רותם לא הפסיקה לתאר איך תספר לכל ילדי הגן שהאכילה דולפין אמיתי, בטבע !.  השעה היתה 10:30, בדרך כלל זו השעה בה אנו מתחילים את היום והנה היום כבר היה לנו הספק מכובד שיאפשר לנו לנסוע לאט ובלי לחץ לנקודה הבאה במסלול הטיול, ל - Hervey bay . (בסוד אספר לכם שגם בנקודה הבאה חוויותינו תהינה קשורות לעולם ה - Wild life ומי שרוצה לדעת יותר יהיה חייב להמתין לכתבה הבאה... )

ענת.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×