פרק א: ההלם התרבותי, ``סוכני המכירות`` - העיר ניו דלהי

כן גם לנו לקח יום-יומיים של הלם תרבותי, דברים שקוראים מכאן לא רואים בדיוק שם. איך הרגשנו כמו כלים בתוך משחק סימולציה של כביש ``עתיר כלי רכב`` שאינם מכוניות מרוץ אך נוהגים כמותן ואיך תוכלו ללמוד ל``מכור`` בקורס עממי יומיומי ולוחץ.
מתי לוביאניקר- אוגוסט 2003
|
תמונה ראשית עבור: פרק א: ההלם התרבותי, ``סוכני המכירות`` - העיר ניו דלהי

נחיתה בדלהי

כל כך הרבה קראתי על הודו: מקומות, חוויות נעימות והרבה פחות נעימות, ממי וממה להיזהר ולאן ולמי לא להתקרב, עד אשר, אני מודה, נחרדתי מעט וחשבתי האם כל העניין כדאי? אני נוסעת לטיול בכדי ליהנות לא? הסקרנות והאתגר גברו על הכל והחלטתי שכן! הכנתי את עצמי נפשית להתמודדות עם גנבים, מראות קשים: המצורעים, המתחננים, מעוותי האיברים, הלכלוך והזוהמה, וגם הרבה פתיחות וראש אחר, שינסה לקלוט הכל כמו שהוא. ימים יגידו לי, ואולי רק כשאחזור, אבין מה קיבלתי מהנסיעה הזו. שי, בן זוגי, ואני יצאנו את הארץ בטיסה לדלהי לטיול תרמילאים למשך חודש שלם למקומות ואתרים בהם מבקרים ישראלים ואחרים בעונה זו- צפון הודו חבל הימצ`אל פרדאש.

ממש בטיסה ומעט לפניה קראתי חומר רב על הודו בעיקר מהאינטרנט אתרים כמו "למטייל" ויומן מסע של בני זוג בהודו. המשפט האומר שמילים אינן יכולות לתאר או להעביר את המראות, הדהד בראשי וציפיתי לגרוע מכל כבר בשדה התעופה בניו דלהי. אולם, מסתבר שהשד לא היה נורא כל כך, התור לביקורת הדרכונים לא היה ארוך יותר מזה שבנתב"ג, התנפלות בעלי הריקשות ואחרים עלינו כלל לא הייתה. חיכה לנו שליח המלון עם שלט של שמותינו ושם המלון אותו הזמנתי מראש דרך האינטרנט. עלינו מיד למכוניתו של השליח, כך שחיפוש אחר מונית נחסך מאתנו. יחד עמנו נדחסו לרכב הקטן עוד זוג מספרד שהגיע לאותו מלון. את הרכב היה צורך לדחוף על מנת להתניעו...

הדרך ל"מיין בזאר" הכניסה אותנו בבת אחת לאווירת העיר דלהי. תנועה כבדה של מכוניות, "ריקשות" ממונעות במנוע של וספה, משאיות נוסעות בעיר בשעה 02:00 בלילה כאילו היה זה אמצע היום בתל-אביב. הנהגים בדלהי "חותכים" האחד את השני "בהסכמה". כולם כמעט פוגעים, נוגעים, משפשפים זה את רכבו של האחר, צופרים ללא הפסקה כדי להזהיר! להתריע! ולא בעצבנות, לא בכדי לחנך את האחר, כי כולם נוסעים כך. זו מלחמת ההישרדות בכביש, אף אחד אינו מתעצבן על השני, לא מקלל ולא מכה והפלא ופלא גם לא מתנגש! הנסיעה בת ארבעים הדקות משדה התעופה לעיר הייתה כמו נסיעה ברכבת שדים בלונה-פארק, כמו במשחק מחשב וסימולציות כביש "עתיר כלי רכב" ומבלי שכלי הרכב יפגעו ואין פוצה פה ומצפצף. הגענו בשלום ל"מיין בזאר" - רחוב המזכיר את סמטאות העיר העתיקה בירושלים בשנות השישים. סמטאות צרות, שרוחבן 2-3 מ` ובתים שהמרחק ביניהם בקומות העליונות הוא מטר בלבד. מרפסת נושקת למזגן הבית השכן.

את החדר ב"גסט-האוס" הזמנו מהארץ, דרך האינטרנט, בהמלצת בננו אוהד ששהה בהודו כחצי שנה. ניתן היה גם להתרשם מתמונות החדר באתר. זה נראה אמנם פשוט אבל בסדר... רק שני לילות, חשבנו לא נורא. ובכן, מקובל בהודו לראות את החדר לפני שמחליטים לקחת, אפילו שהזמנו מראש, אז הלכתי לראות. החדר כלל אמנם כל מה שביקשתי: מזגן ומקלחת צמודה, אלא שהחדר היה מלוכלך- כזה שלא ראה סמרטוט ומים מימיו (מלבד מה שנוזל מהמקלחת). הקירות ה"לבנים" היו שחורים אפורים ומלוכלכים, הסדינים החדשים שהוחלפו זה עתה היו אפורים וקרועי, המקלחת והשירותים מעופשים ושבורים. ניר טואלט אין בבתי שימוש ציבוריים או ב"גסט האוסים". צריך להביא או לקנות בחנות. ועוד רמז! ההודים לעולם לא יתנו לך יד שמאל לשלום וגם לא יעבירו דבר מאכל כלשהו באותה יד!

מאחר והגענו כאמור עם ידע מוקדם למה שמצפה לנו על מקומות כגון, אלה הצטיידנו בכל הדרוש ל"קמפינג שכזה": סדינים, ציפיות, מגבות וניר טואלט מהבית וכל שאר אביזרי ניקיון הכרחיים.... השתלבנו!?!? בלובי למטה פגשנו הרבה צעירים ישראלים שסיפקו לנו מידע ראשוני על המקום. ביומיים הראשונים הסתפקנו במזון חטיפים סגור- כי אם החדר נראה כך, איך עשוי האוכל ואיך נראה המטבח? אחר כך עברנו בהדרגה למזונות מורתחים: צ`אי, קפה, מרק. בהמשך עברנו למסעדות שנראו נקיות או שהומלצו על ידי הישראלים במקום. 

לתחילת הכתבה

התוודעות לעיר ול"סוכני המכירות"

בוקר יום חמישי, 31.8.03- החלטנו לגשת קודם כל לקנות כרטיסי רכבת לשימלה. תחנת הרכבת של ניו-דלהי ממוקמת במרחק הליכה קצר מה"מיין בזאר". למרות היצע ה"טוקטוקים"- ריקשות ממונעות, החלטנו לתור קודם כל ברגל ולהתרשם מהמראות. לאחר שתית צ`אי הודי באחת ממסעדות הגג ברחוב (רעיון מעולה המרחיק את הצפיפות, העשן, הרעש וההיטפלויות ונותן מנוחה בשעת הארוחה), יצאנו לדרך ברגל. השעה תשע בבוקר ורוב החנויות עדיין סגורות, לכן הרחוב עדיין לא עמוס. עם זאת השיווק המסיבי של הסוחרים, הקבצנים ומקדמי המכירות למיניהם, החל. מאחר וקראנו גם על כך, למדנו כמה שיטות כדי להיפטר ממי שאינו רצוי לנו ואף שכללנו את השיטה.

למדנו כי המילה "צ`לו" שפירושה לך מכאן או הסתלק, די מועילה בסוף התהליך, כשאין ברירה. די לא נעים לומר מילה כזו אך לעיתים אין ברירה. ילדים קטנים ואחרים הזדנבו אחרינו והתחננו לכסף. קשה לראותם כך ולכן נותנים להם כמה רופי! זו שגיאה כי מיד מצטרפים אליהם נוספים ואנו מוצאים עצמנו הולכים בין עדת ילדים שמתחננים ואינם מניחים. אחרי כמה "צ`לו" והתעלמויות עזבו אותנו. מאוחר יותר למדנו איך ומתי לתת את מטבעות הרופיס שנותרו בארנק מבלי למשוך אחרינו את כל הרחוב. שיטה נוספת עבור "סוכני המכירות", נהגי הריקשה ומציעי העזרה למיניהם היא פשוט לענות להם בעברית! אחרי שני משפטים הם מבינים שאין כנראה עם מי לדבר.

כמובן שגם להודים שיטות חדשות ומתוחכמות משלהם. ההודים הינם "מוכרים מעולים", מזהים את הטיפוסים ומכוונים את שיטת המכירה אליהם:
-למחפשי כיוון, תמהים, לחוצים ובוהים - מציעים עזרה מידית של ריקשה, סוכנות מכירות מצוינת, הדרכה בכיוון, חנות מתאימה, מלון מצוין וכו`.
-ל"יודעי דבר", סגורים והחלטיים בדבר המטרה שלהם (כמונו), הם מציעים ידידות ו-small-talk. הם גם חביבים להפליא וסגנונם אסרטיבי ולא אגרסיבי! הם מתחילים לקשור שיחה ב"מזג האוויר" (נשאר להם משהו מהבריטים) או בשלום ידידותי בכמה שפות!, ממשיכים ב-"איך אתם מתרשמים מהודו, כמה זמן אתם כאן, מהיכן אתם?" חלקם מפגינים גם ידע אודות ישראל וגם כמה מילים בעברית. אנחנו עונים בשמחה ומעונינים להכיר אנשים חדשים ולהתערות באווירה ואז אחרי הליכה משותפת של כמה דקות, מגיע "שלב המכירה": "אם אתם צריכים סוכנות נסיעות או מלון טוב, אני מכיר... דוד שלי הוא בעל מלון"... וכו`.

השיטה הזו מזכירה לי את שיטת המכירה בחנות תכשיטים יוקרתית בישראל- שיטת חמשת השלבים, אותה לומדים המוכרים בקורס מיוחד:
שלב 1: חובה להתחיל מכירה עם הלקוחות ב-small-talk שאינו קשור כלל לתכשיטים ולמכירתם.
שלב 2: שואלים מה מוצא חן בעיני הלקוחות.
שלב 3: מציגים ללקוח ממבחר הפריטים אותם הוא מבקש לראות.
שלב 4: מוסיפים פריטים תואמים לפריט המבוקש.
שלב 5: מביאים לסגירת עסקה!
ההודים אינם צריכים קורס מכירות - הם פיתחו את השיטה!

ובכן, התוודענו לכמה טיפוסים מוכרים כאלה: האחד, הציג עצמו כעיתונאי והתלווה אלינו מתחנת הרכב עד ל"קונאט פלייס" Counat-Place, שאל אותנו את השאלות הנכונות, סיפר על עבודתו, מגוריו וקשריו עם ישראלים. כשהגענו למחוז חפצנו, הדריך אותנו בידידות והסביר לנו על המקום ו... לפני שנפרדנו לשלום הציע לנו סוכנות מכירות תיירותית טובה שהוא מכיר. אמרנו לו שאנחנו כבר מסודרים: מלון, נסיעה לצפון וכו`, ואז הוא אמר: "יש לי דוד בדרמסלה והוא בעל מלון..."
בשעות הצהרים נכנסנו למסעדת מלון מומלצת, שי נכנס לשירותים ופגש שם את המנקה. בעודו רוכס את מכנסיו פנה אליו המנקה והחל במכירה, שלח את שי למלון של חבר שלו ב"מיין בזאר"... בהודו לא סומכים על "טיפים" השיטה היא שיטת ה"עמלות". אדם שמביא תייר למלון, חנות, סוכנות נסיעות - מקבל עמלה מידית מהמוכר גם אם הלקוח לא קנה דבר!

לתחילת הכתבה 

קניית כרטיסים בתחנת הרכבת

על פי המדריך (Lonely Planet), ישנו משרד למכירת כרטיסי רכבת לתיירים בקומה השניה בתחנת הרכבת. זהו משרד ממשלתי הגובה מחירים רשמיים ומשרת אך ורק תיירים. ההודים המתפרנסים מעמלות יעשו הכל כדי להניא את התיירים מלהגיע לאותו משרד. הם מציעים שירות מכירת כרטיסים בסוכנות פרטית, שגם הוא שירות טוב, אך יקר יותר, מאחר והוא כולל עמלות! "המשרד סגור היום" "המשרד עבר למקום אחר" "המשרד בשיפוצים" ואפילו "אין מעבר מכאן" או "היום הכניסה אסורה". אלו הם משפטים השגורים בפי אנשים העומדים על גרמי המדרגות המובילים לקומה השניה בתחנה. גם אנחנו נתקלנו באדם כזה שעמד במעלה המדרגות וניסה להניא אותנו בטענה שהמשרד סגור היום, הפעם התעלמות נחושה הספיקה, והגענו במהרה למשרד שגם לא היה עמוס כלל.

כדי לנסוע ברכבת לכל יעד עלינו למלא טפסים! טופס לכל רכבת. יש מחשבים ויש כרטוס ממוחשב אולם ניהול התשלום ושמירת המקומות נעשה באמצעות טפסים וספרים. המשרד, הפקידים שבו וניהול הפנקסים הגדולים, מזכירים את השיטה הבירוקרטית של ובר, הבירוקרטיה של האנגלים מימי המנדט שכבר פסה מן העולם. בהודו היא עדיין קיימת בכל מקום. 

לתחילת הכתבה

סיור בעיר

החלטנו לקחת סיור של כמה שעות בניו דלהי. הסיור החל במשרד נסיעות בכיכר המרכזית בניו דלהי: קונאט פלייס. כיכר מרכזית עגולה בניו-דלהי. הכיכר בנויה משלושה מעגלים: המעגל החיצוני- אינדירה צ`וק, המעגל האמצעי, והמעגל הפנימי- ראג`יב צ`וק (על שם בנה של אינדירה גנדי). הכיכר נחשבת לכיכר המרכזית, המסחרית והמודרנית ביותר של ניו דלהי. מתוך הכיכר יוצאים כבישים רבים כמו קרני שמש. על פי כל המדריכים זוהי כיכר מודרנית ויפה, יש בה חנויות גדולות יפות ומודרניות! אכן חנויות מודרניות, אך הן כאלה ביחס לדוכנים והחנויות ב"מיין בזאר". ציפינו למודרני- מערבי כמו בארץ לפחות, אך לא, רובן חנויות המזכירות חנויות משנות השישים בישראל.

ניתן למצוא מסעדות מפוארות ובתי מלון מפוארים בניו דלהי ובקונאט פלייס, אך הם מוסתרים בתוך בניינים שחזותם די ישנה ומכוערת. גם בכיכר מרכזית זו, ערמות זבל בכל מקום, כבישים משובשים ותנועה כבדה וסואנת, המעלה עשן ופיח מעל ומעבר למותר. בשל התנועה הכבדה יש שימוש רב באופנועים, וספות וכאמור ריקשות, אך רובם ישנים בעלי מנועים לא מכוונים ורבים מן הרוכבים עליהם מכסים את פניהם כדי לא לשאוף את העשן. הסיור כלל ביקור במבצר האדום, ג`אמה מסג`יד (מסגד) וקברו של מהטמה גנדי.

המבצר האדום: מתחם בנוי הכולל את הארמונות שבנה שאח שאהן (אותו מנהיג מוסלמי שבנה את הטאג` מאהל עבור אשתו מומתאז). המבצר והארמונות שנבנו בין השנים 1648-1638 הינם מבנים גדולים ומרשימים, אך לצערי אינם שמורים ומתוחזקים. הבניינים בנויים בסגנון הארכיטקטוני המוסלמי (קשתות ופיתוחים באבן). כשמתקרבים למבנים רואים כי ציורי הקיר והכתובות נמחקו עם הזמן והאבנים האדומות מתפוררות. כיום מתבצעות במקום עבודות שימור, אולם באיטיות וללא שימוש בחומרי שימור איכותיים (קיר עתיק נצבע בצבע סיד רגיל...). במתחם מערכת סירקולטיבית של מים, שאמורים היו לזרום מבית מרחץ אחד לשני ובין כל המבנים במתחם דרך תעלות, אולם כיום אין מים זורמים במערכת. מסביב למבצר הייתה קיימת תעלת מים גדולה (כמו בכל מבצר), אלא שכעת התעלה הנה מזבלה ועיסת בוץ תמידית. ממש חבל...
ג`אמה מסג`יד הוא מסגד שאותו בנה "שאח שאהן" בהיותו בשלטון בשנים -1658-1644. זמן קצר לאחר שבנה את המבצר האדום, שאליו תכנן לעבור ולהמשיך לשלוט לאחר שאשתו האהובה מומתאז מתה (עבורה הוא בנה את הטאג` מאהל, באגרה), בגד בו בנו, הדיח אותו מהשלטון, והחזירו לאגרה - לטאג` מאהל, שם בילה את אחרית ימיו כלוא וחסר שליטה במבצר שהוא עצמו בנה.

שוב ושוב אני מזדעזעת מחוסר המודעות לסביבה ולשימור הקיים. ניו דלהי נבנתה ונהרסה שמונה פעמים. בפעם האחרונה היא נבנתה על ידי האנגלים- עיר מתוכננת עם רחובות ושדרות רחבים, למעט אזורי המגורים של עשירי ניו דלהי, כל השאר לא מתוחזק, מוזנח ומתפורר. הביוב זורם בתעלות פתוחות ברחובות, ריח של שתן- בגלל המשתנות הציבוריות הפתוחות ממש לרחוב, ריח של גללי הפרות המסתובבות ברחובות כ"מלכות", ריח של ריקבון הזבל המצוי ברחובות ונערם בפינות הרחוב, ריח של מזון המטוגן ומתבשל ממש ברחוב למען העוברים ושבים. מבחינתי, הגעתי להודו מעולם אחר ומה שמצאתי גרם לי לשוק תרבותי!

נסיעה בריקשה ממונעת הינה חוויה מיוחדת. הנהגים מתמצאים היטב בכבישים ובדרכי העיר, יודעים איך לחתוך ומתי לקצר, אינם כועסים האחד על השני אם חותכים אותם, ולמרות זאת הנסיעה בכביש היא כמו קרב מהיר. המחיר שנגבה עבור נסיעה של כמה דקות הוא בין 10 ל-30 רופי, תלוי בלקוחות כמובן! הנסיעה הראשונה שלנו למרחק של 5 דקות נסיעה עלתה 30 רופי- בדיוק כמה שביקש הנהג! כדי לחזור חזרה בערך אותו מרחק שילמנו אחר כך רק 10 רופי כי לא ביקשנו את ההסעה, הנהג ביקש מאיתנו שנסכים להסעה... Only ten rupies!.

גם נהגי הריקשות רוצים ליהנות מעמלות. לאחר שהזמנו סיור בדלהי הלכנו לאכול היינו אמורים לחזור לכתובת המשרד משם יצא הסיור כעבור כשעה. לקחנו ריקשה, מסרנו לנהג את הכתובת והזכרנו שזה משרד נסיעות ממשלתי שרשום עליו TDC. הנהג הבין שפנינו מועדות לסיור כלשהו ולכן לקח אותנו למשרד אחר שם הוא אמור לקבל עמלה, אך לא בכתובת שמסרנו לו. הוא ניסה להיתמם בהצביעו על השלט TDC, אולם כיוון שסיורנו כבר הוזמן, בקשנו שייקח אותנו לכתובת שמסרנו לו, מאחר והסיור יוצא תוך חמש דקות. הנהג "הביע צער על הטעות" ולקח אותנו מיד לכתובת שמסרנו לו בראשונה. נהג חרוץ- הוא ניסה...

בפרק ב` : פאתי דלהי, הרכבת לשימלה - עיר הנופש ההודית, מי הם הפורטרים של שימלה?

*עדכון, ינואר 2006: מאז המסע להודו אותו תיעדתי הן בכתב והן בתמונות, התוודעתי לעיסוק חדש ומעניין שנולד עקב הרצון להעביר את החוויות מעבר למילה הכתובה ולתמונה, משהו שישלב בין המראה, התחושות, ההרהורים הצלילים והקולות. עיסוקי כיום הוא הפקה ועריכת מצגות דיגיטאליות בכל נושא. האלבום הדיגיטאלי שערכתי על הודו הוקרן בכמה פורומים ועורר עניין רב. אני מזמינה אתכם לצפות בתקציר של הקליפ הנ"ל שנמצא באתר שלי www.seedphoto.com ב"מצגות לאירועים"- הגלריה וגם ב"אודות".

לתחילת הכתבה 

יעדי הכתבה

סגור
×