פרק ב: פאתי דלהי, הרכבת לשימלה - עיר הנופש ההודית.

הרכבת יוצאת מדלהי צפונה, השעה 06:00, כמו תמונה מסרט בדיוני, והרכבת המטפסת בהר כמו מהמאה הקודמת. האם יש ל``פורטרים`` של שימלה ועד עובדים או רק מדי שרד מסורתיים? שימלה עיר בעננים!
מתי לוביאניקר
|
מפה
תמונה ראשית עבור: פרק ב: פאתי דלהי, הרכבת לשימלה - עיר הנופש ההודית.

רכבת מדלהי צפונה

קמנו ב-04:30 כדי להספיק לרכבת היוצאת ב-06:00 מדלהי צפונה. צריך לקחת מרווחי זמן גדולים לבטחון שמא.. לא נמצא ריקשה ב- 05:30 בבוקר, שמא לא נמצא את רציף הרכבת ועוד עיכובים בלתי צפויים אחרים. ב- 05:15 כבר היינו מוכנים למטה במזנון ה- German Bakery (שם נפוץ בהודו למזנון המוכר גם מאפים). הצטיידנו באוכל מוכר, לחמניות ובננות, ביסקוויטים ארוזים ומים מינרלים החתומים בפקק, כמובן (וגם נייר על הפקק, אות לכך שלא מולא במים מורתחים).

שי מסיים את החשבון ב"גסט האוס". כמובן שהבעלים העלה את המחיר מעבר למה שהצהיר עליו במייל שקיבלתי, אבל יש לו תירוץ: "ביקשתם מים חמים במקלחת! זה שווה עוד 50 רופי!" (בחדר יש דוד חשמלי, אבל דיירי החדר אינם יכולים להשתמש בו, כי הנתיך המאפשר את הדלקת הדוד נמצא בתוך ארון נעול במסדרון!). ביום הראשון התקלחנו במים קרים כי הבנו ש"זה מה יש!", אבל למחרת, אחרי יום עמוס בדלהי, דרשתי מים חמים! "אין בעיה תוך 10 דקות יהיו לך". חשבתי שיביא לי דלי עם מים חמים, אבל אז הגיע נער וביצע את הפעולה הפשוטה של חיבור הנתיך המתאים להדלקת הדוד. אז הדלקתי את הדוד, ואכן תוך 10 דקות היו מים חמים. פשוט מדהים איך שדברים מובנים מאליהם פה, בבית, הופכים מסובכים ומתוחכמים שם.

ובכן כפי שחששתי אכן היה- אין ריקשה ממונעת ב- 05:30 בבוקר, אבל הייתה ריקשת אופניים שנראתה לי "פעולת עבדות וניצול"- לגרור שני אנשים עם שני תרמילים גדולים ושניים קטנים על ריקשה כזו. אבל לא הייתה ברירה, אחרת אנחנו היינו צריכים לסחוב את הציוד הזה על הגב וברגל, ולא היינו מגיעים בזמן. אז דחסנו למושב שני המקומות את התרמילים, עלינו עליהם, וכך עם הרגלים מחוץ לריקשה הגענו לתחנת הרכבת תוך 5 דקות. איך שירדנו והעמסנו על עצמנו את התרמילים הופיע "סוכן המכירות" לצורכי התמצאות! חיפשנו על לוח הרכבות הידני המתעדכן מידי יום את מספר רציף הרכבת שלנו ומצאנו, כי מסתבר שהרכבת הזו יוצאת כל יום ב- 06:00 בבוקר מרציף 2, רכבת "מלכת ההימליה" (The Himalaya Queen)- אכן שם מבטיח! טוב, איפה רציף 2? לא בעיה למצוא, אבל הנחנו ל"סוכן" להוליכנו, והגענו לרציף תוך שתי דקות. כנראה שקריאת ההכנה למסע, טבעה בנו חשדות שווא. עלינו למחלקה הראשונה, אותה הזמנו, ולהפתעתנו, זו הייתה חצי ריקה, מושביה רחבים ונוחים והקרון אף היה ממוזג כמובטח. הנוספים בקרון היו כמובן תיירים ישראלים ואירופאים. יצאנו לדרך בשעה 06:00 בדיוק. הרכבות בהודו הן כלי הרכב היחידים הנאמנים לזמן!  

לתחילת הכתבה

שכונות הרכבת בפאתי דלהי

השעה עדין מוקדמת, מעט חשוך, ערפילי בוקר ואפילו מעט גשם - המונסון. הבטנו החוצה וחשבנו שאולי איננו רואים היטב... נגלה לעינינו מחזה ביזארי ממש, כמו מחזה הלקוח מסרט בדיוני. ממש במרחק מטרים ספורים ממסילת הרכבת וכך לאורך כמה עשרות קילומטרים נגלו לעינינו שכונות הרכבת של דלהי- שכונות שאינן בתים ואינן צריפים, אלא אוהלים, ארגזים, יריעות ניילון, פלסטיק, לוחות פח או כל חומר אחר היכול לשמש מחסה מפני הגשם- ואלו הם בתיהם הקבועים של חלק גדול מאוכלוסייתה של הודו. לאורך מגרשים שוממים המשמשים ל"זבל העירוני", או בין שטחי שדה פתוחים, במרחק כמעט קבוע, ישבו להם כמו "שתולים" אנשים נשים וילדים בשעת בוקר מוקדמת זו, ועשו צורכיהם. כל אחד החזיק ביד בקבוק מים. ככל שהתרחקנו מדלהי, ציפינו למצוא ערים קצת יותר צבעוניות, מסודרות, מתוכננות או נקיות, אך לא, המחזה חזר על עצמו- שכונות רכבת כמעט בכל עיר בדרך ומבני הערים נראו כמו סלאמס מגובב של מבנים עם תוספות של יריעות, לוחות פחים ואבנים, מגורי בנינים הרוסים או בנינים שבניתם טרם הסתימה, וכבר התמלאו באנשים שבחרו במקום למגורי קבע.

הרכבת הגיעה כעבור 6 שעות נסיעה לקלקה. בקלקה החלפנו לרכבת הרים קטנה וצרה הנוסעת על מסילה צרה מיוחדת לנסיעה בהרים. הרכבת מתנשפת ומשקשקת במעלה ההר, נוסעת במהירות נמוכה ונעצרת לעיתים קרובות, כי המנוע שלה רותח והמים עולים על גדותיהם. בתחנה הבאה ממלאים מים! הנסיעה נינוחה והנוף משתנה לנוף הררי ומיוער. גם ברכבת זו הנסיעה אורכת כשש שעות, חלקה בתוך עננים וגשם שחדר גם לקרון.

לתחילת הכתבה 

שימלה

כשהגענו לשימלה (גובה 2400 מ`) היינו בתוך ענן. שעת בין ערביים 18:30, ובעצם לא ראינו כלל את העיר, הן בשל העננות והערפל הכבד והן בשל העובדה שתחנת הרכבת של שימלה נמצאת מתחת לעיר. כדי להגיע לעיר צריך לטפס עוד, וברגל... (המתחם התיירותי של העיר הכולל את כל מהמלונות והמסעדות סגור לכניסת כלי רכב מכל סוג שהוא). את העיר לא ראינו, אך עוד בטרם נפתחו דלתות הקרון, צבאה על החלונות עדת הפורטרים (סבלים), לבושים כולם בחליפה הודית טיפוסית בצבע ארגמן. אחר כך הבנו שצבע הארגמן מייחד את סבלי המזוודות והמשאות של התיירים. הפורטרים שלחו יד דרך החלון ונגעו בתיקים לסמן "תפסתי את הג`וב שלי" או ניסו ליצור קשר עין עם התיירים בקרון לאמור: "אני אהיה הפורטר שלך!". ואכן כולם לוקחים פורטרים. את הטיפוס בן הקילומטר לעיר שורדים רק המיומנים בכך- אגודת הפורטרים של שימלה! גם אנחנו נענינו לאחד הפורטרים שנראה צעיר שיוכל לשרוד את העלייה התלולה עם שני תרמילינו הגדולים על גבו!

התחלנו בטיפוס, כשחיש מהר התלווה אלינו צעיר נוסף! מי אם לא "סוכן המלונות"- בחור צעיר שקט וחייכני שכמובן קשר עמנו שיחת חולין נעימה (שלב ה-small talk), שלאחריה שאל אותנו לאיזה מלון מועדות פנינו. כמובן שהוא הציע מלון טוב יותר, קצת יותר למעלה, אבל יש לכם פורטר, והנוף- ממש נהדר. הצעיר היה כל כך לבבי וחייכן, ואנחנו הסכמנו לבדוק כמה מלונות וגם מה שהוא מציע (כדי שיקבל את עמלתו כמובן). עוד אנחנו מטפסים, הפורטר כמובן תמיד לפנינו, אני מודה לו כשהוא נעצר לנוח, כדי שגם אני אספיק לנשום, וידידנו "הסוכן" רץ לזוג אחר להציע גם להם מלון, אולם לא עזב אותנו ומדי פעם חזר אלינו לשאול לשלומנו ולדאוג שנגיע למלון המומלץ על ידו. בחרנו מלון סביר עם מקלחת חמה, טלוויזיה, מעלית לקומה שלישית, סדינים נקיים (ללא נייר טואלט, אבל הבאתי מהבית). הבנו כבר שצריך לברר ולסכם את הכל מראש!

מתוך הדו"ח של שי: "במבוא המלון בעת הבירור ורישום הדרכונים מחכה הפורטר בסבלנות לעמלתו, עד שייסגר המחיר עמנו. בין לבין הוא שואל מהיכן אנחנו ומהי דתנו, אנו אומרים מישראל ודתנו יהודית. הפורטר אומר אני מוסלמי והגעתי מקשמיר לעבוד בעיר בעונת התיירות (ממאי- אוקטובר). הפורטר נזכר בסיפור התנ"ך על אברהם אבינו שהיו לו שני בנים והמוסלמים הם צאצאי ישמעאל. "אכן", אני עונה, "והיהודים הם צאצאיו של יצחק!" הפורטר עמד על כך שיצחק היה אף הוא מוסלמי! לא רציתי להיכנס לויכוח והסכמתי אתו. ופקיד הקבלה הורה לו להפסיק!"

 יש בה יופי ואוירה של עיר נופש, והיא אכן אחת מערי הנופש של הודו, שאותה בחרו ופיתחו ככזאת האנגלים, בעת ששהו בהודו. האנגלים בנו את העיר וקבעו בה כללים שנשארו תקפים עד היום. מתחם התיירות הכולל 3-2 רחובות ראשיים והשוק סגור לתנועת כלי רכב מכל סוג שהוא (גם לא ריקשה או אופנים). הרחובות במתחם the mall ו- the ridge נקיים, ססגוניים ומלאים תמיד בתיירים בעיקר הודים. הרחבה הענקית מול הכנסייה שבמקום מלאה כמעט רוב שעות היום באנשים מטיילים. התיירים ההודים, המגיעים למקום, מגיעים מכל קצוות הודו ובעיקר מהדרום החם. אין בה הרבה מערביים, והמעטים שקיימים ומגיעים למקום זוכים לנעיצת מבטים באופן גלוי ובוטה, גם ברחוב וגם במסעדות. הגדילו לעשות כמה משפחות וצעירים הודים בבקשם מאתנו ומאחרים "צילום". הצטלמנו אתם לפחות ארבע-חמש פעמים. בהמשך דרכנו המשיכו צעירים הודים לבקש להצטלם איתי, אך אז כבר סירבתי, כשהבנתי שהתופעה אינה אופיינית רק לשימלה!

כשהעננות וערפל ההרים נמוגו, נתגלתה העיר. פנינת תיירות הצפון, מתחם תיירות יפהפה, נוף הרים נהדר, ושוב הניגוד הבלתי אפשרי הזה בין היופי לעליבות הבתים והסביבה העירונית של העיר רבתי. העיר אינה גדולה ואינה משתרעת על שטח נרחב מאוד. אולם ממש בסמוך לרחבה המרווחת והיפה ישנם בתי מגורים צפופים, ישנים, כמו מעשה טלאים חסר ייחודיות ואפור שלצדו תעלות ביוב פתוחות וזבל זורם בהם אל הואדיות, המהווים את ערוץ הניקוז לביוב ואשפת העיר.
בשימלה מבחר מסעדות הודיות, מערביות וסיניות. התחלנו לנסות את האוכל ההודי העשיר והמתובל. האוכל טעים ומגוון ואפילו החריפות נסבלת בהחלט! ברחובות הראשיים לא נכנסו כלי רכב ואפילו לא פרות קדושות! אולם את מקומם תפסו הקופים שנראו בכל מקום על הגגות, המדרגות, חוטי החשמל והעצים, כמובן. הם שחקו והשתעשעו ואף העיזו לחטוף אוכל מילדים ולמשוך את שולי הצעיפים של הנשים. התושבים מורגלים לקופים ודואגים להשאיר עבורם גם שאריות אוכל. אף אנחנו זכינו לביקור קוף בחדרנו: השארתי חלון פתוח לאוורור במקלחת, ומששמעתי רחש, ניגשתי לראות ומצאתי קוף יושב על אדן החלון. ביקשתי ממנו יפה ללכת משם, והוא סרב! ניסיתי "קישטה" חתולית והוא עזב עם חפיסת ניר טואלט שהנחתי על הניאגרה.הקופים מקודשים אף הם בדת ההינדו, ובכמה מקומות אף בנו להם מקדש, גם בשימלה. 

לתחילת הכתבה 

סבלי העיר שימלה

בשל היותה של שימלה עיר הררית, שבחלקה (מתחם התיירות והשוק) אין כניסה לכל כלי רכב שהוא, קיימים בה סבלים למטרות שונות. לכולם גם תלבושות שונות וצבעוניות: הפורטרים של התיירים- מזוודות ותרמילים לבושים בחליפות ארגמן. הפורטרים של חברות הגז לבושים בחליפות חומות, והפורטרים של השוק בחליפות אפורות או משובצות. מכוני כושר אין בשימלה, אך עבודת כושר עצמית ודאי וודאי!

בפרק הבא: דרמסלה, הטיבטים, הקורסים והדלאי למה!

עדכון, ינואר 2006: מאז המסע להודו אותו תיעדתי הן בכתב והן בתמונות, התוודעתי לעיסוק חדש ומעניין שנולד עקב הרצון להעביר את החוויות מעבר למילה הכתובה ולתמונה, משהו שישלב בין המראה, התחושות, ההרהורים הצלילים והקולות. עיסוקי כיום הוא הפקה ועריכת מצגות דיגיטאליות בכל נושא. האלבום הדיגיטאלי שערכתי על הודו הוקרן בכמה פורומים ועורר עניין רב. אני מזמינה אתכם לצפות בתקציר של הקליפ הנ"ל שנמצא באתר שלי www.seedphoto.com ב"מצגות לאירועים"- הגלריה וגם ב"אודות".

לתחילת הכתבה 

יעדי הכתבה

סגור
×