פרק ו: רישיקש, אינטרנט, נשים בהודו וסוף מסע

הגשרים לאשראמים ולנירוונה ההודית מעל הגנגס הקדוש. נשות הודו מחוץ למעגל העבודה, האם זו אפליה או מסורת שמרנית? מה אומרות על כך נשות צבא הקבע? והרהורים על סוף המסע.
מתי לוביאניקר- אוגוסט 2003
|
תמונה ראשית עבור: פרק ו: רישיקש, אינטרנט, נשים בהודו וסוף מסע

קסול, צ'נדיגר הרידוואר

ראג` התגלה כצעיר רגיש במיוחד. הוא מנהל את סוכנות הנסיעות "Aa Bee Travelers" בקסול. נכנסנו אליו כמה פעמים, בכדי להתקשר, להחליף כסף ולקבל הדרכה על הטרקים באזור. שי ניהל איתו שיחות נפש על עצמו ועל חייו. הבחור, בן 20 בלבד, מתגורר ועובד בזמן חופשת הלימודים בקסול. משרדו הוא גם חדר השינה שלו (על הספסל), את ארוחותיו הוא אוכל במסעדה האיטלקית שבקומה השניה. ראג` מתעתד ללמוד כלכלה לתואר ראשון בקולג` בדרמסלה (מרחק כ-10 שעות נסיעה), מקום מגוריו, ובתום הלימודים להשיג משרה ממשלתית. (הבנו משיחות עם הודים נוספים, כי משאת נפשה של כל אם הודית, היא שבנה ישיג משרה כזו, כיוון שלמשרה זו מתלוות הטבות מפליגות, כמו ביטוח בריאות וחינוך לילדים והעיקרית שבהן היא הפנסיה!) בשל השיחות שניהלנו עם ראג` הוא חש אלינו קירבה מסוימת, או אולי חיפש אותה... ביום הנסיעה הביא לנו גלוית נוף של הרי ההימליה עם הקדשה שלו עבורנו ואמר לשי שהוא מזכיר לו את אביו, אליו הוא ממש מתגעגע. נפרדנו ממנו בהחלפת כרטיסי ביקור, ואיחלנו לו שיסיים לימודיו וישיג כרצונו "משרה ממשלתית"!

יום קודם נפרדתי משתי ישראליות שנסעו לדרמסלה. הן קנו את הכרטיסים לאוטובוס בסוכנות הנסיעות: "עמית נסיעות" אצל "שי". לא, הוא אינו ישראלי, אלא הודי מעוברת! כולו, כבר יותר מ-10 שנים עומד לרשות "הישראלים" שבחבורה, ויש כאלה הרבה, כי שי יודע עברית ממש מצוין! לא רק כמה מילים, אלא את כל השפה כולל מילות הסלנג החדישות ביותר. ורד ויעל פספסו את ה"לוקל בס" לבהונטר (שם הן אמורות לעלות על אוטובוס תיירים לדרמסלה). הן קוראות לשי ושואלות אותו אם הן תספקנה לאוטובוס היוצא מבהונטר כאשר רק בעוד חצי שעה תעלינה על האוטובוס המקומי הבא לבהונטר? ורד ויעל: "מה יהיה, פספסנו את האוטובוס של חמש והאוטובוס הבא בחמש וחצי, אתה בטוח שנספיק להגיע לאוטובוס לדרמסלה?" שי: "אל תדאגו, אני יודע שאם אומרים "אל תדאג" צריך להתחיל לדאוג, ככה זה בישראל נכון? אבל אני אומר לכן באמת "אל תדאגו, תספיקו להגיע בזמן לאוטובוס!" למחרת, הוברר לנו מדוע שי, סוכן הנסיעות, לא דואג אף פעם. כבר אמרתי בפרק הראשון- אמצעי התחבורה היחיד היוצא בזמן בהודו היא הרכבת! כל השאר- בערך...

הגענו חצי שעה לפני מועד יציאת האוטובוס לצ`נדיגר והמתנו עוד שעה וחצי! לעומת זאת, הבטיחו לנו נסיעה לילית מבהונטר לצ`נדיגר עד 06:00 בבוקר. הגענו ב-03:30 לפנות בוקר, וזאת גם לאחר המתנה של כעשרים דקות במחסום של המשטרה. ביציאה מבהונטר, עלו בלשי יחידת הסמים של המשטרה וחיפשו ופשפשו בתוך התרמילים של כל הישראלים וגם שלנו. המטרה היתה למצוא סמים "לא חוקיים". החיפוש בתרמילי הצעירים היה דקדקני ביותר, גם בתיק כלי הרחצה, ובתוך כל תיקיה שעשויה להכיל "ערכת גראס". החיפוש הזה לא העלה דבר אצל אף אחד מהישראלים, שידעו על קיום הפשיטות הללו באוטובוסים, והמשכנו לדרכנו. בשעה 03:30 הגענו לצ`נדיגר וב-04:00 העזנו, בניגוד לתכניתנו לנסוע משם ברכבת להרידוואר, ועלינו על אוטובוס מקומי. שערנו שהנסיעה החצי לילית הזו תארך פחות מחמש שעות ולא תהיה קשה. הנסיעה אכן ארכה חמש שעות ולוותה בצפירות רמות משך כל הדרך. סיימנו את הנסיעה עם צפצופים באוזן, אולם הגענו ליעדנו הסופי רישיקש בשעות הבוקר.

הצטערתי מעט, בעצם, שלא נשארנו בצ`אנדיגר יום אחד, ולו כדי לראות עיר הודית מתוכננת עם רחובות רחבים, ככרות, גנים ומדשאות וללא פרות ברחוב, הומלסים ופושטי יד! מסתבר שאת העיר הזו תכננו שני מתכנני ערים זרים: אמריקאי ופולני ובפועל המשיך בבנייתה האדריכל השוויצי `לה קורבוזיה`. כדאי להישאר בעיר יום גם כדי לבקר בגן הפסלים העשוי גרוטאות אותו בנה `נק צ`אנד`. בגן אלפי פסלים והוא משתייך לזרם אמנות הפרינג`. 

לתחילת הכתבה 

רישיקש

עיר קדושה להינדים, בשל נהר הגנגס הקדוש, שזרימתו מתחילה באזור זה. מימי הגנגס גולשים במהירות, אך אינם שוצפים כמו בנהרות האחרים שראינו. הנהר רחב מאוד ואין שומעים את זרימת המים. גם כאן בנויה העיר על שתי גדות הנהר ומחברים ביניהן שלושה גשרים. ביום הראשון התאכסנו באזור סווארג אשראם. מגיעים אליו דרך הגשר: שיווננד ג`ולה (ג`ולה= גשר)- אזור שבו הכניסה לכלי רכב אסורה. לכן כדי להגיע למלון שבו בחרנו, נעזרנו בסבל מריצה- סבל המוביל את התרמילים על עגלת עץ עם גלגלים. למחרת עברנו לאזור הלקשמן-ג`ולה כשממרפסת ה"גסט האוס" נשקפים הגנגס והאשרמים שלצדו.

בעיר עשרות אשראמים ומקדשים המציעים קורסי פילוסופיה הינדית ויוגה. אנשי הדת ההינדית לבושים בצהוב-כתום והסאדהואים בלבן. סאדהו הינו מי שבחר לחיות חיי סיגוף כשלב בחייו לקראת הנירוונה. ההודים שמאמינים בגלגול נשמות מחליטים לעיתים לחיות חיי סבל בעולם הזה כדי שיזכו לנירוונה- התחברות לעולם, להיות חלק ממהות העולם. (לא עוד גלגול בצורת אדם או בעל חיים). לבאבות ולסאדהואים אין רכוש. הם עוטים על גופם גלימה צהובה או לבנה ובידיהם כלי אוכל אותו ממלאים בעת רעב באחד האשראמים. חלק מהאשראמים מנהלים טקסי מנחות פומביים לגנגס- הפוג`ה, ובאחד מהם נכחנו.

הטקס אורך כשעה וחצי. מתחיל ב-18:30 על הגת/גאט שפירושה גרם המדרגות המוביל עד לשפת הנהר. הגורו של האשראם נושא תפילה, ואיש דת נוסף מזמין אנשים מהקהל לקחת חלק בטקס המנחה. המוזמנים יושבים סביבו במעגל ותוך כדי התפילה מושיטים ידיהם ומקבלים את המנחה, הכוללת פרחים ומיני מזון כמו אורז, קוקוס ומים. לאחר התפילה הם קמים ומשליכים את המנחה לנהר. הקהל ההודי מביא מנחות אישיות נוספות הנזרקות לנהר בתום התפילה. את הטקס ממשיכים ומנחים פרחי דת צעירים של האשראם, כולם לבושים בכתום, ומתלווים אליהם גם נגנים וזמרת. פרחי הדת מדליקים אש בכלי מנחה מיוחדים ותוך כדי שירה אליה מצטרף הקהל ומוחא כף, מועברים כלי האש, המהווים גם הם מנחה לגנגס, בין הקהל המנענע אותו ומברך, עד כיבוי האש. "הרי קרישנה הרי ראמה הרי ראמה הרי קרישנה...". הטקס מסתיים בהופעתו המחודשת של הגורו בקצה הגאט בדרשה לקהל ובחזרתו המלווה בשירה מהגאט היישר לתוך האשראם הממוקם מול אותה גאט. הטקס נערך מדי יום בכמה מקומות על גדות נהר הגנגס. 

לתחילת הכתבה 

האינטרנט

טקס נוסף מייחד מאוד את התיירים והישראלים במיוחד בהודו- הקשר הכמעט יומיומי למשפחה ולחברים בבית. נראה לי שזו עוד סיבה, המתווספת לשאר הסיבות, שבגללן אפשר להישאר בחו"ל הרבה זמן- הקשר הישיר הביתה, ההתעדכנות היומיומית באשר למה שקורה במשפחה ובארץ מגיעה גם להודו. כולם יודעים מתי היה הפיגוע האחרון ועטים על האינטרנט לברר שהכל בסדר עם כולם. בערבים, או בערב שבת כל העמדות תפוסות! ישנן עמדות המצוידות גם במצלמות וניתן לראות את הדוברים, שלא לדבר גם על מקלדות בשפה העברית. והתקשורת? מהירה - ISDN או לווין! ממש שיא הטכנולוגיה. ברישיקש, החלטתי שדי לי מהודו! ואני רוצה להגיע כבר הביתה. ניסיתי, באמצעות האינטרנט כמובן, להקדים את הטיסה בכמה ימים, אך כל הטיסות היו מ פ ו צ צ ו ת, כך שנשארנו עד מועד הטיסה המתוכנן.

לתחילת הכתבה

 

נשים בהודו

בכל מקום בו היינו בהודו צפיתי בנשים, באורחותיהן ומנהגן. הדבר הבולט ביותר בנשים ההודיות הוא צבעוניותן- תלבושותיהן הצבעוניות, הססגוניות, הרכות והזורמות. הן הסארי המסורתי והן חליפות הפנג`ב מצטיינים בהתאמה מושלמת של הבדים והטקסטורה. חליפת הפנג`ב, הנוחה יותר ללבישה ולתנועה, מורכבת ממכנסיים רחבים ומטוניקה ארוכה בצבעים תואמים, ותמיד תמיד השל הנותן הרגשה של זרימה, נשיות וריחוף. הנשים כמו מרחפות ברחוב בסנדליהן שטוחות העקב. שערן השחור והחלק קלוע לרוב לצמה ארוכה המונחת על גבן. חנויות הבדים הרבות בהודו המפוזרות בכל עיר ועיירה שופעות צבע וסוגי בדים רבים. הבד לחליפת הפנג`ב או הסארי מסודר לדוגמא על הקולבים כשהוא מחולק לבד המכנס, בד הטוניקה והשאל, או בד חולצת הסארי- שהיא חולצת בטן בעצם (כמה אופנתי בארץ) וגליל הבד של הסארי הנכרך מסביב הגוף ועולה מעלה לחלק הגוף העליון ומשמש כשאל המכסה לעיתים טפח ומגלה טפחיים מבטן האישה.

דבר בולט נוסף בקרב נשות הודו הוא היעדרותן ממעגל העבודה הציבורית. נשים הודיות מעטות עובדות בעבודות שירות ציבורי ופרטי שאופיו מגע עם קהל. הן לא טבחיות במסעדה ולא מלצריות, לא מנהלות מסעדה או גסטהאוס וגם לא עובדות בהם. אינן בעלות חנויות או מוכרות בהן. מיעוטן, בעיר הגדולה דלהי, פקידות בסוכנויות נסיעות פרטיות. זה לא שנשים לא מנסות ואף חודרות לעולם העסקים, הפוליטיקה המסחר, ואפילו הצבא, אלא שהן בודאי מיעוט קטן. המסורת והמוסכמות החברתיות הנוקשות לגבי המשפחה ותפקיד הנשים בחברה עדיין קיים. גם ה"קסטות" בהודו אינו רק מושג מן העבר. חלק ניכר מהנשים הנשואות בהודו אינן עובדות אלא במשק ביתן ובתפקיד קבוע וידוע מראש: רעיה ואם לילדים.
לעומתן הטיבטיות עוסקות בכל עבודה, הן מנהלות בתי ארחה, מסעדות וחנויות, לעיתים לצד בעליהן ולעיתים באופן עצמאי.

תוך כדי המסע קראתי את ספרה של הסופרת ההודית צ`יטרה בנרג`י דיואקריני "אחות לבי" המתאר את החברה ההודית השמרנית של שנות השמונים והתשעים: התווית מסלול החיים של בנות למשפחה נעדרת גברים. נשים אלמנות- גם הן אינן פורצות את מעגל המסורת והדרישות המסורתיות ומכוונות את בנותיהן להיות נשים הגונות בחברה ההודית. גם אם נעשה ניסיון לקידום הנשים- לכיוון השכלה או רכישת מקצוע חופשי, הוא תמיד יהיה משני בחשיבותו. הקודם לכך יהיה מילוי צווי המסורת להקמת משפחה ושירותה. 

לתחילת הכתבה 

מתוך העיתונות ההודית

The Sunday Tribune 3/8/03 (בתרגום חופשי): "חיה על פי דרכה שלה- אמריטה פריטם". העיתונאית Kanchan Mehta הגיעה לביתה של הסופרת הפמיניסטית הידועה אמריטה פריטם וכותבת כתבה על "מפגש בלתי נשכח בביתה של הגאונית הורסטילית "שהעזה לחיות על פי דרכה". נראה שהעיתונאית חושבת כי חייה ודרכה של הסופרת הם יוצאי-דופן בחברה ההודית כיון שהסופרת, שנישאה לבן-דודה בגיל צעיר, על פי המסורת והשידוך המשפחתי, וילדה שני ילדים, מרדה מאוחר יותר בחיים אלו, והחלה לחיות על פי דרכה שלה. היא התגרשה, עשתה צעד יוצא דופן בהודו והמשיכה בחייה עם אהבה וללא נישואין, לצד חברה לחיים, אימרוז, צייר ואדם מיוחד בפני עצמו, לדברי העיתונאית. מה שמנחה את הסופרת, השוכבת חולה בביתה, היא רק האהבה והמודעות העצמית שלה. אמריטה תארה את יחסיה עם אימרוז כ"יחסים מיוחדים טהורים ואמיתיים שאינם דומים לאף צורה של יחסים עם גברים לא עם אח, חבר או בעל, אף אחד מצורות היחסים הללו אין להם עומק כמו היחסים שלנו". אמריטה לא תארה את יחסיהם במילה אהבה, הנדרשת בחברה ההודית לאשור החוק- דהיינו לנישואין. הם חוו יחסים מיוחדים ללא נישואין. "מוסכמה פירושה מחויבות של קשר וזו לא אהבה" לדעתה.

ולנושא האפליה הנשית- ישנן נשים המביאות נושא זה לסדר היום:
ב- Sunday Times מה- 10.8.03, מאמרה של Rajat Pandit, שכותרתו: Women in Army allege gender bias (בתרגום חופשי) דן באפליה כנגד נשים בתחום החתימה לשירות קבע בצבא. מספרים: בחיל הרגלים ההודי 600 נשים מתוך 34,000 קצינים, בחיל האוויר ההודי 420 נשים מתוך 10,400 קצינים, בחיל הים 100 נשים מתוך 7,000 קצינים. נשים בצבא קובלות כנגד החלטת הממשלה לסרב לאשר להן שירות קבע מעבר לשירות של 10 שנים כמו עמיתיהן הגברים. "איננו מוחות בקול רם בשל האיסור המשמעתי החל על כוחות הצבא אולם האם אנחנו שוות פחות מעמיתנו הגברים? מדוע נאסר עלינו לשרת יותר מ-10 או 15 שנה?" מעל 1,000 נשים משרתות בצבא החל משנות התשעים. כאשר לראשונה החלו נשים לשרת בצבא הן הוחתמו על שירות קצר של 10 שנים בלבד- מדיניות מפלה לדעתן. כיום ישנה אפשרות להאריך את השירות בשירות קצר נוסף של עד 5 שנים בלבד. הנשים רוצות לשנות החלטה זו. בצבא הודו כיום 46 טייסות אך אין כוונה להעסיקן כטייסות לוחמות כמו בישראל, אנגליה וארה"ב. העמדה הרשמית של הצבא היא שכניסתן של הנשים לצבא הינה על בסיס ניסיוני, שהחל בשנת 1991-1992, והמשכו בתהליך המורכב משלבים שיוערכו מעת לעת. בנוסף ישנה בעיה פרקטית חוקית: חל איסור לשלב נשים במערך הלוחם. התנאים אינם מתאימים לנשים, גם בשל החשש להטרדה מינית. "איננו קונות את זה!" אומרות הנשים.

משום מה יש לי הרושם כי לו היו הנשים מרחיבות את מעורבותן במעגל העבודה הפרטי, הציבורי ובמעגל העשייה בכלל הודו הייתה נראית אחרת....

 לתחילת הכתבה

סוף מסע

פרק זה אני כותבת בתום חודשיים מחזרתי לארץ, וטוב שכך. כשנשאלתי "איך היה?", מיד עם חזרתי, עניתי: "מעניין! מרתק!" משום מה השאלה הבאה הייתה "מה לא נהנית?" תשובתי הייתה: "זה לא היה טיול נופש, זה היה טיול אחר..." ובכן, בשבוע הראשון לחזרתי ארצה לא רציתי לשוב להודו, הרגשתי שבעה מהודו: הלכלוך, הצחנה והמחנק, אורח החיים והעליבות השאירו בי חותם כבד של חוסר רצון לחזור לשם. בחודש הראשון בארץ, מצאתי עצמי נהנית מהשקט כאן (לא במובן הביטחוני), מהיופי, המרחבים- כן המרחבים העירוניים, הסדר והניקיון בארץ- הכל קיבל פרופורציות אחרות. אני בפירוש מרוצה שאני גרה כאן ולא בהודו!

משך החודשיים שעברו מצאנו עצמנו, שי ואני, נזכרים בהודו פעמים רבות, ועורכים גם השוואות שבעצם איננו אמורים לעשות... כי הודו היא הודו- היא עולם אחר, אווירה אחרת, חיים אחרים. לעיתים מצאתי עצמי מתגעגעת לסוג כזה או אחר של אורח חיים, שלווה וחוסר דאגה, ראש אחר ולעיתים שמחה שאני כאן ולא שם. ואולי גם הייתי רוצה לשוב ולחזור על חלק מן הטיול וגם במקומות חדשים בהם לא ביקרנו... או שמא חיידק הטיולים ניטע בי ובהזדמנות הבאה אסע שוב למזרח- לתאילנד, לאוס, ויטנאם וקמבודיה? או לדרום אמריקה- אמזונס, ריו דה ז`נרו, קופה קבנה..??

אט אט קיבל המסע את מקומו הראוי- זה היה מסע מעניין, מרתק, מאתגר, מסע שמוסיף לחיי משהו נוסף מעבר להכרת העולם האחר. פרופורציות בחיים? ודאי. השקפת חיים חדשה? אולי... הסתכלות שונה על החיים? יתכן. כל אחד ואחד יקבל משהו ממסע כזה להודו או למקומות אחרים.

שי כתב את "בואי הודו":

נסעתי להודו - איזה חלום
חזרתי לארץ - איזה מקום

שם אדם מהלך בהווה - מאושר
בלי רכוש, בלי משא ובלי דעת
ומשק ההיסטוריה מנגן בסיטר
ונפשו של אדם רוגעת.


כאן אומה מהלכת
אל עתידה כסומא
ומשק ההיסטוריה
רעש רקע,
מחריש מעוות מחשבה.
כאן השיר המוביל במצעד
הוא מצדה מצדה
ובכל שעה חדשות
נסד"ק אבטלה ופצצה.

הייתי בהודו - איזה חלום
חזרתי לארץ - איזה מקום

שם החלום כאן שברו עוד מעט
איכה נוכל לדעת-
כמה חמצן עוד צריך
ליצור ארץ רוגעת.
בואי הודו
בואי אלי
מן המסע במדבר כבר עייפנו
בואי הודו
הו אלוהי
תמו חמישים השנה
ואל נחלה לא הגענו.

הייתי בהודו - איזה חלום

*עדכון, ינואר 2006: מאז המסע להודו אותו תיעדתי הן בכתב והן בתמונות, התוודעתי לעיסוק חדש ומעניין שנולד עקב הרצון להעביר את החוויות מעבר למילה הכתובה ולתמונה, משהו שישלב בין המראה, התחושות, ההרהורים הצלילים והקולות. עיסוקי כיום הוא הפקה ועריכת מצגות דיגיטאליות בכל נושא. האלבום הדיגיטאלי שערכתי על הודו הוקרן בכמה פורומים ועורר עניין רב. אני מזמינה אתכם לצפות בתקציר של הקליפ הנ"ל שנמצא באתר שלי www.seedphoto.com ב"מצגות לאירועים"- הגלריה וגם ב"אודות".

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×