קובה - מסע במנהרת בזמן

לכל אחד יש אסוציאציות שמעורר בו שם של מקום או אדם. האסוציאציות שלי לצליל של השם קובה היו שחום, חושני, מזיע, מחייך, נע בקצב הסלסה או מתנדנד לו בנחת על כסא הנדנדה במרפסת כשענן של עשן סיגר מיתמר מעל. זו היתה הפנטזיה. והמציאות ? הכל ואף יותר.
גלית דופלט וגיל אפשטיין
|
מפה
תמונה ראשית עבור: קובה - מסע במנהרת בזמן

מפאריז לסנטיאגו

לכל אחד יש אסוציאציות שמעורר בו שם של מקום או אדם. האסוציאציות שלי לצליל של השם קובה היו שחום, חושני, מזיע, מחייך, נע בקצב הסלסה או מתנדנד לו בנחת על כסא הנדנדה במרפסת כשענן של עשן סיגר מיתמר מעל. זו היתה הפנטזיה. והמציאות ? הכל ואף יותר.שאלו אותי מה אני נוסע לראות בקובה. לראות? לא לראות, אלא לחוות. אנשים, מוזיקה וקצב חיים אחר.למה עכשיו ? כי פידל לא יחיה לנצח ואחריו, לטוב ולרע הדברים יהיו שונים.ההתחלה היתה קשה, ובדרך נערמו מכשולים. המלחמה בעיראק, השפעת הקטלנית באסיה ואיומיו של עמיר פרץ להשבית את שדה התעופה.

בחרנו להתחיל בסנטיאגו דה קובה שנדמתה לנו כרגועה יותר בהשוואה לאחותה התוססת הוואנה. רצינו להיכנס לחוויה הקובנית בהדרגה. האופציה המועדפת לכן היתה לטוס עם קובנה, חברת התעופה הקובנית, לסנטיאגו ולחזור מהוואנה. חסכתי מגלית את סיפורי הזוועה שליקטתי באינטרנט על קובנה. מטוסים אפופי עשן, מחזיקי השיא בהתרסקויות מטוסים, בקיצור שומר נפשו ירחק.

יום 1
טסנו עם אל על מתל אביב לפריז. שעה וחצי לפני ההמראה המתוכננת מפריז ותורים ארוכים משתרכים לפני הדלפקים של קובנה. זמן הטיפול הממוצע בכל נוסע הוא כעשר דקות. באורח פלא, מתנקזים כל שמונת הישראלים שיעדם קובה לתור של מחלקת העסקים שנראה קצר יותר. כששאלתי את אחד האחראים האם לא נאחר לטיסה, הוא השיב בחיוך, אני מקווה שלא אבל נראה מאוד לא משוכנע. סוף טוב, עלינו לטיסה והופתענו לטובה. מטוס חדיש, Airbus 330 מאוכלס בצוות שעיקרו סקנדינבי בזכות שיתוף פעולה עם חברה שוודית בשם Novair. בהחלט שילוב מעניין. המטוס, צפוף להחריד, היה מלא בצרפתים שלא התחילו את היום כמונו בטיסה ב - 5:30 בבוקר, והרגשנו כבתוך לול תרנגולות שכולו מקרקר בצרפתית.
Boarding completed נשמעה ההודעה ברמקול והדלתות נסגרות רק על מנת להפתח שוב דקה מאוחר יותר, מגלות כמה נוסעים שנותרו בחוץ...

9:15 שעות מאוחר יותר אנחנו נוחתים בסנטיאגו. טרמינל קטן ומיושן מקדם את פנינו. חם ולח. אנחנו עוברים כמה תחקירים בשדה התעופה, בביקורת הדרכונים ואחר כך במכס. כולם ממלאים טפסים לגבי עיסוקינו ומקום הלינה שלנו בקובה. סוף סוף אנחנו בחוץ לוקחים מונית ל - Casa שהזמנו דרך האינטרנט. הסיבה שהזמנו מקום מראש היתה הצורך להציג אישור על מקום הלינה בלילות הראשונים. ו ב - Casa הסבירו לנו בחיוך שאכן הזמנו מקום אבל מקום אין. מצד שני אין מקום לדאגה מאחר שהם כבר ידאגו לנו. וכך היה. נלקחנו ל - Casa של Ana Rosa Llopiz, שהתגלתה כאישה מאוד חביבה ובשלנית טובה. התנאים בסיסיים, מקלחת עם זרזיף של מים חמים תוצר של מתקן לחימום מהיר, אסלה ללא מושב ומזגן חלון מקרטע. אסלה ללא מושב התגלתה מאוחר יותר כנפוצה בקובה. למי שרגיש, מומלץ לחזק את שרירי הרגליים לפני ההגעה.

לאחר התארגנות קצרה יצאנו לנצל את דמדומי האור האחרונים. עלינו על גגו של מלון Casa Grande לצפות בשקיעה כשברקע מוזיקת סלסה נפלאה שבקעה מה - Casa de la Trova הסמוכה, מוזיקה שתלווה אותנו בכל פינה ובכל שעות היום בקובה. לאחר ארוחת ערב ב - Casa, שבנו אל ה - Casa de la Trova הפעם כדי להאזין למוזיקה ולרקוד. במקום הציפיות שלי למקום שמנגן מוזיקה אותנטית בסגנון Buena Vista Club, נתקלנו במכונת תיירות משומנת. המופע נפתח באיחור אופנתי של שעה וחצי שהתברר בהמשך כאקויוולנטי בקובה ל"בדיוק בזמן". כניסה עולה 3 דולר לאדם.

הקובנים מצטופפים בחוץ ובפנים בעיקר תיירים וגם מעט מקומיים. המקומיים נחלקים ל"מלווים" מקצועיים שהגיעו עם אורחיהם הזרים ולרקדנים ורקדניות שישמחו לרקוד איתכם ואולי גם מעבר לזה גם אם הגעתם בזוג. לא נדיר לראות זוגות מעורבים של מקומיים ותיירים משני המינים, שמפגינים מעורבות אינטימית שככל הנראה לא מתבססת על קשרים אינטלקטואליים. שותפות שכנראה משרתת את האינטרסים של שני הצדדים, אם כי פערי הגיל בולטים ומטרידים. באורח פלא התיירים בין אם גברים או נשים תמיד מבוגרים יותר מבני לוויתם המקומיים...בחוץ וליד כל מוקד משיכה לתיירים יש שוטרים שדואגים שלא יציקו לתיירים יותר מדי.

לתחילת הכתבה

בסנטיאגו

יום 2
את הבוקר פתחנו בארוחת בוקר טיפוסית, לחם, חמאה, ביצה, מיץ טבעי, סלט פירות וקפה מצויין. ממש מעבר לפתח ה - Casa היה שוק קטן ובו ניתן היה לקנות פדלים לאופניים, אטבי כביסה, מלכודות עכברים, מראות וכדומה. פנינו להחליף כמה דולרים לפזוס כדי שנוכל לקנות בדוכנים המקומיים. כיוון שהמדרכות צרות, התור מחוץ למשרד ההמרה משתרך משני הצדדים. הסדר מופתי וציוץ לא נשמע. שומר מכניס בכל פעם קבוצה מצד אחר של הדלת ושומר נוסף בפנים מפנה את האנשים לפקידות. את התופעה של ריבוי פונקציות לא נחוצות ניתן לראות גם בכל סופרמרקט.

פנינו לבקר באתרים המרכזיים של סנטיאגו, פארק Cespedes, Plaza Dolores ועוד. החלק המעניין בעיר לתייר קומפקטי במימדיו וניתן להגיע ברגל כמעט לכל מקום תוך מספר דקות. אבל האתרים השונים הם לחלוטין לא העיקר. העיקר הם הדרך, הבתים הקולוניאליים המתקלפים בצבעי פסטל, המכוניות הישנות, ריקשות האופניים (Bici-Taxi), כרכרות רתומות לסוסים, משאיות שמתפקדות כאוטובוסים וכמובן האנשים. הקובנים בסנטיאגו מטרידים בנעימות. בכל פינה פונים אליך, שואלים לשלומך, מאיפה אתה וכל`. נשים, גברים, צעירים ומבוגרים. לא תוכל לשבת על ספסל בפארק מבלי שיפתחו איתך בשיחה. כמעט תמיד יש אינטרס חבוי, רצון למכור לך משהו, Casa, מסעדה, סיגר, אבל הכל בנעימות. אם תגיד לא תודה יניחו לך עד למטריד הבא שחושב שאולי ממך יגיע הדולר הבא שלו.

תופעה יחודית בה הבחנו בפעם הראשונה בסנטיאגו הם עיטורים למספרי הבתים. על גבי הקיר החיצוני של הבית, במקום בו מצויין מספרו ברחוב, משולבים עיטורים ממתכת או מצויירים, ובהם דקלים, מכוניות, ציפורים, פרחים ועד לציורים של ממש. יצירות אומנות קטנות ובלתי צפויות במדינה שהביטוי האינדיבידואליסטי אינו מקובל בה.

החיים, כך נדמה, מתנהלים בפתח הבית. הדלת פתוחה ברוב שעות היום, כך שהסלון גלוי לעין למתבונן מהרחוב. מה שלא נצפה מבעד הדלת גלוי מבעד לתריסים הפתוחים והחייץ היחיד מהרחוב הוא הסורגים. בדרך כלל מישהו מבני הבית יושב על כסא נדנדה בסלון, או על המרפסת ומביט על הנעשה בחוץ, או פשוט יושב על סף הדלת, ספק בחוץ ספק בפנים. הפארקים, פינות ירק קטנות ומוצלות, משופעות בספסלים המלאים בעוברי אורח בכל שעות היום והערב. ומעל הכל חם ולח...

החלטנו ללכת ולוודא כי סוכנות Transtur המקומית אכן מודעת לכך שהזמנו רכב דרך האינטרנט וכי עליהם לספקו למחרת. לאחר שלוש פעמים בהן נציג החברה נעדר מהמשרד עקב עיסוקים חשובים יותר הצלחנו סוף סוף לפגוש בו. כמובן שלא היה זכר להזמנה שלנו אבל לאחר כמה טלפונים בתוספת קומבינה מקומית הבטיחו לנו שיהיה בסדר.

מודאגים המשכנו לביקור ב - Casa אחרת על מנת למסור תמונה למזכרת שקיבלנו בארץ. ניצלנו את ההזדמנות ושאלנו אותם גם לגבי Casa בברקואה יעדנו הבא. הם שמחו לתת לנו כתובת ולמרות מחאותינו הבטיחו גם להתקשר ולהודיע על בואנו. גם ב - Casa בה התאכסנו שאלנו לגבי מקום לינה בברקואה וגם מהם קיבלנו כתובת ואף הם התקשרו לבשר על בואנו. בעל הבית בברקואה אף הציע לחכות לנו בתחנת הדלק בכניסה לעיירה אבל אנחנו סירבנו בתוקף. העדפנו שלא להתחייב לא לגבי שעת ההגעה ולא לגבי המקום.
התאורה ברחובות קלושה ביותר בשעות הערב והפסקות חשמל שכיחות למדי, כמעט מדי ערב.

ארוחת ערב שהתבררה כאופיינית כוללת מרק, עוף או דג, אורז, שעועית, צ`יפס או בטטה או שורשים שונים, סלט ירקות, מיץ טבעי (לרוב גויאבה או מפרי ה - Sapota) וסלט פירות לקינוח.

לתחילת הכתבה

עוברים לברקואה

יום 3

באופן מפתיע הגיע נציג Transtur בסביבות השעה תשע בבוקר ולאחר פרוצדורה של טפסים יצאנו לדרכנו מצויידים ב - Hyundai Accent. כיאה למדינה שאינה מדינת שפע הרי שגם השילוט בקובה ,במידה וקיים בכלל, ניתן במשורה, ומומלץ לשאול בכל צומת בו יש לכם ספק. כיוון שהקובנים ששים להזדמנות לתפוס איתכם טרמפ, יש לשקול אם זו גם השאיפה שלכם באותו הרגע. עם הזמן פיתחנו מיומנות כיצד לשאול אנשים שאינם מהווים פוטנציאל לטרמפ. ניתן לשאול אנשים במרחק קטן מהצומת ורצוי כאלה שכבר מצויידים בכלי תחבורה, אופניים או סוס... הקובנים עונים בשמחה ובפירוט בין אם נשאלו ובין אם לווא. לא אחת הגיעו ביוזמתם והורו את הכיוון. במקומות ישוב גדולים יותר מומלץ לשאול גם שוטרים, אותם ניתן למצוא כמעט בכל פינה. בתוך הערים, הרחובות לרוב חד סיטריים, יתכן בשל העובדה שהם צרים למדי.

הדרך מסנטיאגו לברקואה מקסימה. תחילתה בשדות של קני סוכר, מטעי קוקוס ושפע של ירוק בעיניים. המשכה במישורים רחבים, כפרים קטנים ודוכני פרי בצד הדרך. הכבישים ריקים. רק אוטובוסים בודדים ומשאיות עמוסות באנשים נעים עליהם. בקרבת מקומות ישוב ניתן לראות רוכבי אופניים רבים, כרכרות רתומות לסוסים ורוכבים בודדים. בצידי הדרכים שלטים ועליהם דמויות של גיבורי המהפיכה, סיסמאות בשבחי המהפיכה, אבנים מסוידות בלבן היוצרות כתובות כגון Viva Fidel ועוד סממנים המזכירים קישוטים של בסיס צבאי. שני דברים שנעדרים לחלוטין הם שלטי פרסומת ושלטים עם דמותו של קסטרו. לא נתקלנו בפולחן אישיות של קסטרו בדמותן של תמונות או פסלים. במקום זאת יש פולחן של המהפיכה וגיבוריה המתים כאשר צ`ה גווארה הוא על תקן של סופרסטאר.

עצרנו בצידי הדרך לצלם והבחנתי במישהו הקוטף פרי צהוב מעץ ענק בחצר הביקתה הסמוכה. לשמע שאלתי על שמו ומהותו של הפרי הצטרפו גם אשתו ובתו והסבירו כי לפרי גם סגולות רפואיות. הם ציידו אותנו בכמה פירות לדרך וסירבו בכל תוקף לקבל תשלום עבורם בטענה כי אנחנו אורחים בארצם.בדוכנים שבשולי הדרך מוכרים בננות ענקיות ולא מאוד טעימות וכן אגוזי קוקוס ירוקים שבכל פעם אני מתפתה מחדש לטעום מהם, שוכח עד כמה המיץ והפרי אינם טעימים לחיכי. כמה עשרות ק"מ לפני ברקואה משתנה הנוף. הדרך מטפסת בהרים בתוך יער טרופי ובין העצים פזורות בקתות עץ עם גגות של קש. גשם החל לרדת ואנחנו המשכנו לנסוע בתוך ענן.

למרות שהמרחק בין סנטיאגו לברקואה הוא כ - 250 ק"מ בלבד, ארכה הדרך כ - 8 שעות של נסיעה מהנה. מיד כשחלפנו בתחנת הדלק בכניסה לישוב הבחנו בנפנופי ידיים נמרצים. שני רוכבי אופניים דלקו אחרינו והסבירו לנו כי הם מחכים לנו כדי להוביל אותנו אל ה - Casa. להפתעתנו הסתבר לנו כי אין מדובר בסתם מטרידים אלא כי הם ידעו על שיחת הטלפון מאתמול. הם הובילו אותנו בין הסמטאות אל מה שנראה כצריף סמוך לשפת הים והתגלה מבפנים כ - Casa מקסימה ומטופחת, Casa Colonial. Yalina, בעלת הבית, התגלתה מאוחר יותר גם כבשלנית מעולה. גם היא וגם גוסטבו בעלה יודעים כמה מילים באנגלית מה שהקל על התקשורת בינינו.

הגשם לא פסק ואנחנו יצאנו לסיבוב של אור אחרון. בכל פינה פנו אלינו ושאלו אותנו אם אנחנו הישראלים מסנטיאגו. הסתבר כי גם בעלי ה - Casa השנייה מחפשים אחרינו. נאלצנו לשקר ולהכחיש למרות התיאורים המדוייקים שהיו בידיהם (היפה והחיה...). את הלקח למדנו, כל מסירת כתובת וודאי שטלפון לבעלי ה - Casa מתפרש כהזמנה במיוחד במקום קטן כברקואה. אפשרויות הבילוי בערב מוגבלות. ה - Casa de la Cultura היתה סגורה עקב הגשם ונותרה רק ה - Casa de la Trova. הפעם לא היו מקומיים לרפואה ורק תיירים איכלסו את המקום. המתכונת קבועה. דמי כניסה קבועים ונסיון למכור כמה שיותר משקאות לתיירים. כל להקה מנגנת כמה שירים בהם גם מלהיטי ה - Buena Vista Club ואחר כך עוברת בין השולחנות בנסיון למכור CD.

יום 4
כל הלילה ירד גשם שוטף, אבל פסק כמעט לחלוטין בבוקר ואיפשר לנו לצאת ולתור את ברקואה. סוד קיסמו של המקום בפשטותו. קטן, קומפקטי, שליו, בתים צבעוניים בצבעי פסטל, שרידים לעבר קולוניאלי מפואר יותר ורחוב ראשי שוקק חיים אך בצורה שמאפשרת לך ליהנות ממנו ללא לחץ. התנועה בעיירה עצמה מתנהלת רובה ככולה באמצעות אופניים, ריקשות אופניים וכמובן ברגל. לאורך הרחוב הראשי ניתן למצוא בעלי מקצועות שונים כגון מתקן מטריות, ממלא גז במציתים, כותב מכתבים במכונת כתיבה, מתקן פאנצ`רים, מפעל קטן לסיגרים, מאפייה ועוד מכל וכל. החנויות הרשמיות עלובות ביותר, אפילות, מאווררי תיקרה מנסים להניע את האוויר העומד, ומוצרים ספורים על המדפים. סמוך אליהן יש חנויות סמי-מודרניות בהן ניתן להשיג כמעט כל דבר תמורת דולרים.

בפתחי הבתים מתנהלים עסקים ביתיים, שתייה, פיצה ודברי מאכל נוספים נמכרים דרך סורגי החלון או התריס הפתוח. אנחנו טעמנו משהו מטוגן מיוקה שמכר זקן מתוך סיר במרפסת ביתו. תוך כדי כך גלגלנו שיחה עם אחת השכנות שהיתה מעודכנת במצבה של ישראל במזרח התיכון. בשל הגשם לא ניצלנו את חופי ברקואה ופנינו בחזרה לסנטיאגו. בדרך קנינו מחרוזת עשויה משבלולים צבעוניים שמוכריה נשבעו לנו שהצבע הוא מקורי. הם היו מוכנים דרך אגב להמיר תשלום בדולרים בחולצות הטריקו אותן לבשנו. כמו כן נמכר בצידי הדרכים ממתק עשוי מקוקוס ועטוף בקפידה בעלים.

בדרך, כשהכביש חולף בסמוך לים, עצרנו וירדנו אל החוף. מים חמימים וחוף שלקוח מפרסומת לגן עדן קידמו את פנינו. מים שלווים בצבע טורקיז, דקלים ירוקים ושמי תכלת מעוטרים בעננים לבנים. על החוף שרידי אלמוגים וקונכיות ענקיות, חגיגה לאספנים.
בשעות אחה"צ חזרנו לסנטיאגו וניסינו למצוא מקום אצל פאבלו, על פי המלצות מהארץ. אצל פאבלו לא היה מקום אבל הוא דאג לנו למקום חלופי אצל Susana. כמו כן דאג לחנייה לרכב, לשיעור סלסה ולהמלצות להמשך הדרך. מה יוצא לו מזה ? לא ברור. פאבלו אמור היה לנסוע לעבוד בברזיל בעוד כחודש, כך שהספקנו ליהנות משירותיו ממש ברגע האחרון. אשתו נשארת ואמורה להמשיך ולהשכיר חדר אחד. לבקשתנו, אירגן לנו פאבלו שיעור סלסה פרטי והציע את סלון ביתו לשם כך. שעתיים של עבודה קשה עם קרלוס שדובר ספרדית בלבד, הניבו התקדמות נאה.

לתחילת הכתבה

בכיוון פילון

יום 5
נפגשנו עם פאבלו מוקדם בבוקר, כיוון שהציע לסייע לנו בעצות להמשך הדרך ובהכוונה ליציאה מהעיר. בדרך שוחחנו מעט על המצב בקובה. פאבלו הוא מהנדס מכונות. הוא נהג להשכיר שני חדרים בביתו. עבור כל חדר הוא נדרש לשלם לממשלה 100$ לחודש, ו - 30$ נוספים עבור הרשות להגיש אוכל לאורחים. לדבריו, הוא מכסה את ההוצאות בנקל (בזכות פירסום באינטרנט ובמדריכים שונים) אבל לא כל אלה שמשכירים חדרים במצבו. מפקחים מטעם הממשלה עורכים פעמיים בשבוע ביקורות בהן הם עוברים על רישומי הספרים. Susana שאצלה ישנו שילמה השנה פעמיים קנסות כבדים, אחד בסך 1500$ ! על הלנה בחדר נוסף ללא רשיון ו - 200$ על הגשת אוכל ללא רשיון. זו גם הסיבה שכשנשמעו דפיקות בדלת בזמן ארוחת הערב היא לא פתחה. למרות זאת נראה שמצבה טוב. כמו בבתים נוספים בהם שהינו, היא מעסיקה מעין עוזרת / משרתת שמנקה, מכבסת, מבשלת וגם גרה בבית. זהו מסוג הדברים שלא ציפיתי לפגוש בקובה הסוציאליסטית.

פאבלו מצא בעצמו עבודה בברזיל. מצוייד באישור הזה פנה בבקשה לממשלה לצאת לברזיל. קרוב לחודשיים ארך תהליך האישור וזאת כאשר אשתו והוריוו נשארים בקובה. לגבי המצב הנוכחי בקובה לא היה מוכן להרחיב ורק ציין כי הוא לא טוב.
נפרדנו מפאבלו מבלי להוציא מכיסנו אגורה (לפחות לא בצורה ישירה) ויצאנו לאורך החוף מערבה לכיוון Pilon ו - Cabo Cruz בדרך יפהפייה. מצד אחד רכס הרי ה - Siera Maestra ומן הצד השני חופים ומפרצים מקסימים, ירוק עד קו המים וגוונים של תכלת וטורקיז. הדרך באיכות משתנה. קטעים מצויינים בצד קטעים שהכביש נעלם והופך לדרך לא סלולה וכלה בעיטורי אספלט על שוליהם של בורות עמוקים.

בדרך נתקלנו בתופעה מדהימה. עשרות אם לא מאות סרטנים רוחשים בעשב שבצידי הדרך ומנסים לחצות את הכביש בדרכם להטיל את ביציהם בחוף. למרות התנועה הדלילה על הכביש, רבים אינם שורדים את הדרך ושרידיהם מפוזרים על פני הכביש.
בדרך אירע לנו פנצ`ר. רחוקים כ - 70 ק"מ מסנטיאגו ולפנינו עוד למעלה מ - 100 ק"מ עד לישוב המשמעותי הבא, Pilon. נכנסנו לקומפלקס גדול המשמש כמלון ושם גם ניסו לסייע לנו ולמלא אוויר בגלגל וגם נתנו לנו את שמו של Ivan ב - Chivirico, הכפר הסמוך, כמי שאולי יוכל לעזור. Ivan התגלה כבחור צעיר וחזק המנהל ביד רמה פנצ`ריה, בעיקר לתיקוני אופניים. הוא מייד נרתם לתיקון ושלף מן הגלגל הנקור פס ברזל באורך של כ - 20 ס"מ. בתום כשעה המשכנו בדרכנו מצויידים בצמיג מתוקן, חסרים 5$ מחיר התיקון ו - 4 פחיות בירה תרומתנו ל - Ivan ולצוות עוזריו. הספקנו עוד להמתין יחד עם כמחצית מתושבי הכפר למכונת הגלידה שתסיים לייצר כמות חדשה. מבחר הטעמים כלל טעם אחד אבל טעים.

המשכנו בדרכנו לכיוון Pilon. עצרנו לתדלק בתחנת דלק רשמית, שם תיירים מתבקשים לתדלק בבנזין Especial, שמיוחדותו באיכותו ובמחירו. בתחנה פנתה אלינו בחורה באנגלית ושאלה אם נהיה מוכנים לקחת את חברתה ובעלה עד לצומת המרוחק כ - 30 ק"מ משם. בשיחה שהתפתחה התברר כי שתי הבחורות הן מורות לאנגלית. הן מאוד התרגשו לשמוע שאנחנו מישראל ואמרו כי הן מתקשות להאמין שמישהו מישראל הגיע עד לשם. התפתחה שיחה מרתקת איתה ובהמשך עם חברתה לגבי המתרחש בקובה. זה היה זמן קצר לאחר שקסטרו דן למוות שני אנשים שניסו להבריח אנשים לארה"ב. הם חוששים מהלשנות ולא ידברו אלא בנוכחות אנשים שהם בוטחים בהם לחלוטין. כך לדוגמה, למרות שהשתיים חברות ללימודים, האחת לא סיפרה לרעותה על האפשרות שיש לה להתחבר לאינטרנט דרך מכר שלה. הן חולמות על מצב בו יוכלו לנסוע למקום כלשהו, אפילו לג`אמייקה השכנה.

המתנה לטרמפים בכל צומת מאוד מקובלת בקובה ויכולה לארוך זמן רב. מדינת הסבלנות, כינויה של קובה בפי ילידיה, מעיד על המצרך היחיד שיש בשפע בקובה...הטרמפיסטית שלנו Bazan כל כך התרגשה מהמפגש איתנו עד שהזמינה אותנו לביתה אפילו לללינה למרות שהדבר אסור בתכלית.נפרדנו לשלום והמשכנו לכיוון פארק Desembaro del Granma. מסלול El Gaufe בפארק נכלל במדריך ה - Lonely Planet ברשימת ה - Top Ten של קובה ולנו לא היה ברור מדוע. אומנם מסלול מסומן ומשופע בשלטי הסבר הוא חריג בקובה אבל בהחלט לא מצדיק השקעה מיוחדת.

תחנות הרדיו בתדרי FM שנקלטות באיזור מקורן בג`מייקה ואילו התחנות המקומיות נקלטות אם בכלל בתדרי AM. יש צורך בסבלנות רבה כדי להאזין לשידורי המוזיקה הנקטעים מדי כמה דקות לטובת נאומים העוסקים ברעיונות המהפיכה. בשעות מסויימות אין תוכניות מוזיקה ברדיו אלא רק תוכניות חדשות ונאומי ממשל. המשכנו עד לקצה הדרום - מערבי של הפארק אל Cabo Cruz, כפר דייגים קטנטן ובו מגדלור מסוף המאה ה - 19. הכוונה לישון בקירבת הפארק נגוזה לאחר שהתברר שאתר הקמפינג המציע בקתות לינה מלא. נאלצנו לחזור ולהמשיך עד ל - Niquero שם הופתענו למצוא מלון חביב במחיר של 20$ ללילה ו - 5$ לארוחת ערב. המלון הפתיע באיכותו במיוחד ביחס לעליבות הישוב בו הוא שוכן. בדרך נתקלנו בנקודת ביקורת של המשטרה שבד"כ כלל לא מעכבת זרים. כמה הסברים מספקים הורשינו להמשיך בדרכנו.

לתחילת הכתבה

קמאגווי

יום 6
בבוקר העפנו מבט חטוף ב - Niquero. המקום שוקק כרכרות צבעוניות רתומות לסוסים שמתפקדות כאוטובוסים או מוניות בקווים פנימיים. כל הכרכרות מעוטרות ומחלקן נדמה כי בעוד רגע יצאו אצילים מהמאה ה - 18 ולא קובנים קשי יום שאינם מבינים את התעניינות התיירים. המשכנו בדרכנו צפונה לעבר Manzanilo. האיזור הוא איזור חקלאי מקסים ביופיו. מטעים של קני סוכר, גידולי אורז וגידולי ירקות שונים. שוורים רתומים למחרשות או לעגלות הם כוח עבודה מקובל. בחורה מקומית שלקחנו טרמפ סיפקה לנו הסברים על החקלאות באיזור.

זה אולי המקום לומר מילה על טרמפים בקובה. המתנה לטרמפים בכל צומת מאוד מקובלת בקובה ויכולה לארוך זמן רב. מדינת הסבלנות, כינויה של קובה בפי ילידיה, מעיד על המצרך היחיד שיש בשפע בקובה... בכל צומת ובכל יציאה וכניסה לעיר, תמצא עשרות מקומיים ממתינים לטרמפ. זה נראה כבלגן גדול אבל למעשה זהו בלגן מאורגן מאוד. לעיתים יש גם אדם לבוש במדים צהובים שתפקידו לפקח על התור. מדרגות מתכת גבוהות שמשמשות להקל את העלייה למשאית האוטובוס, נמצאות דרך קבע בצמתים מרכזיות.
 
למתבונן מן הצד נדמה כי הקובנים מבלים או מכלים חלק ניכר מזמנם בעמידה בתור או בנסיעה ממקום למקום. בהתחשב במספרם הזעום של כלי הרכב על הכבישים ובמהירות נסיעתם של הרכבים הישנים, המתנה לטרמפ יכולה לארוך זמן רב מאוד. לקחת מקומיים טרמפ יכולה להיות חוויה מרתקת ומעשירה במיוחד אם אתם דוברי ספרדית. יש כמובן להיזהר ולהיות בררנים בבחירה כבכל מקום אחר.בכבישים ,גם ב"טובים" שבהם, קיים תמיד חשש לבורות ויש לפקוח עיניים. הדלקת אורות לא מקובלת לחלוטין. כשהדלקתי פעם אורות בעת שירד גשם והתחיל להחשיך, לא פסקו להבהב ולסמן לי בתנועות ידיים לכבות את הדבר המיותר הזה...

המשכנו בדרכנו לקמאגווי (Camaguey). בדרך תחושה של המערב הפרוע. חוות בקר, בוקרים רכובים על סוסים חבושים בכובעים סטייל טקסס, אוחזים לסו בידם ומוליכים את הפרות. בכניסה לקמאגווי "הפתעה". בחור רכוב על אופניים שטוען כי הוא ממתין לנו מאחר וה - Casa שהזמנו מלאה והוא יקח אותנו ל - Casa אחרת. למרות שלא האמנו לאף מילה שלו (בניגוד לברקואה הקטנה הסיכוי לפגוש בנו בקמאגווי קלוש ביותר) נוכחותו פתרה לנו את בעיות ההתמצאות הראשוניות. כיוון שה - Casa של Alex & Yanitze אליה הביא אותנו נראתה מצויין (כולל טלוויזיה), במיקום סביר ובמחיר טוב הסכמנו להישאר. את הרכב החנינו אצל "אחותה" שגרה במרחק כמה בתים במורד הרחוב. החנייה היתה בתוך הבית תרתי משמע, באיזור פינת האוכל, דרך דלתות שנפתחות ומאפשרות כניסה עם הרכב לתוך הבית.

איתרע מזלנו ונקלענו לקמאגווי בליל הסדר. הגענו אל בית הכנסת בשעות אחר הצהריים שם פגשנו את ראש הקהילה מר לוי. לאכזבתנו הסתבר לנו כי במקום יחגגו את ליל הסדר רק בעוד כשלושה ימים. גייסתי את כל הידע שלי בספרדית כדי להבין כי כל קהילה בקובה חוגגת את ליל הסדר ביום אחר וזאת בשל "התנאים". הוא הצביע על חבילות המכילות יין ומצות שניצבו בבית הכנסת ואמורות להגיע לקהילות השונות ועדיין לא נשלחו. החבילות הן מתנת הג`וינט בארה"ב. נהג טקסי-אופניים מקומי (אף הוא יהודי) עסק בהעברת החבילות למשפחות בקמאגווי. מר לוי הראה לנו גם את חצר בית הכנסת בה גפן משתרגת מעל סוכת מתכת ועץ רימון קטן נטוע בצד עץ דקל בפינה. אנחנו מצידנו השארנו לו מזכרת קטנה, חמסה עם תפילת הדרך בספרדית. מר לוי טרח ובירר עבורנו היכן ומתי מתקיימים סדרים נוספים וכך התוודענו לקיומה של קהילה יהודית ב - Sancti Spiritus שעורכת סדר בעוד יומיים. נפרדנו לשלום ופנינו להנות מקמאגווי שבה בתים קולוניאליים צבעוניים.

יום 7
סיבוב בוקר בקמאגווי בכיכר Plaza San Juan de Dios ושוטטות חסרת מטרה ברחובות הצבעוניים והשוקקים של העיר. ראוי לציין כי גם בערים הגדולות וגם באיזורים הכפריים הדלים שולטים הניקיון ותשומת הלב לאסתטיקה ולצבעוניות. פק"ל קבוע בפיתחו של כל בית פרטי או בחדר המגורים הפונה לרחוב בבית דירות בעיר, הם זוג כיסאות נדנדה מעץ שמאויישים ברוב שעות היממה. מקמאגווי יצאנו לכיוון Ciego de Avila, משם הצפנו לכיוון Moron והמשכנו אל עבר רמדיוס (Remedios). הנוף חקלאי ברובו. מטעים של קני סוכר, חוות בקר ושדות עם גידולים שונים. בפתחו של אחד הבתים הבחנו במשפחה היושבת במרפסת הבית ושוזרת מקלעות צבעוניות. משיחה איתם הסתבר כי הם מגדלים בצלים קטנים, אותם הם שוזרים למקלעות, כנראה לצורך יבוש ומכירה. במאור פנים הם הזמינו אותנו לראות את הבית (איך אפשר לישון עם ערימות בצל בחדר השינה עדיין לא ברור לי) והסכימו להצטלם למזכרת. לקבל מהם כתובת למשלוח התמונות היה מעט קשה יותר מאחר והם אינם יודעים קרוא וכתוב. בפיתחו של בית אחר היה משטח גדול וכתום של תירסים הפזורים לייבוש בשמש.

אחה"צ הגענו אל רמדיוס אל ה - Casa של Rivero Mendez שהתגלתה כ - Casa ברמה המזכירה צימר אירופאי עם מרפסת גג פרטית וללא ספק הטובה ביותר עד עתה. העיר עצמה חביבה אך לא מצדיקה מאמץ מיוחד לביקור בה. בכיכר המרכזית שתי כנסיות. באחת San Juan Bautista de Remedios ובה עיטורים מרהיבים והשנייה Iglesia de Nuestra Senora del Buen Viaje. הבחנו בדלת פתוחה בכנסייה השנייה, הצצנו ולהפתעתנו גילינו חיפושית חונה במרכזה. משיחה קצרה שהתפתחה הבנו כי החיפושית שייכת לכנסייה שמנצלת את מצבה הפיזי העגום של הכנסייה כדי להשתמש בה כגרז`. השיחה גלשה במהירות לישראל, סדאם חוסיין, דיקטטורים ובחיוך הוזכר שמו של דיקטטור נוסף, קסטרו. בחנות המקומית ניתן לקנות סיגרים פשוטים בפזו אחד וחבילה של 25 במחיר מבצע של 25 פזו.

בערב יצאנו לכיכר לשחק שש - בש ולהאזין לקונצרט של התזמורת המקומית. בכנסייה נערכה במקביל מיסה חגיגית ונדמה היה כי האירועים מתחרים זה בזה. פעמוני הכנסייה החרישו את צלילי התזמורת ונוכחות הקהל הייתה עלובה. עד לפני כמה שנים היו הגבלות חמורות על פעילות הכנסייה בקובה אולם מאז ביקור האפיפיור המצב השתפר.

לתחילת הכתבה

סדר פסח ברמדיוס

יום 8
בבוקר פנינו לבקר במפעל הסיגרים המקומי. לדברי האישה שקיבלה את פנינו היינו הישראלים הראשונים המבקרים במקום. זכינו להדרכה צמודה ולבבית ואף לסיגר במתנה (אל דאגה, הסיור עלה 2$ לאדם). במפעל כ - 70 עובדים, גברים ונשים, שכל אחד עוסק בשלב כלשהו של יצירת הסיגר. מיון עלי הטבק לגדלים שונים, שיטוחם, גלגול העלים לסיגר גולמי, לחיצתם בתבנית בצורת סיגר למשך כ - 10 עד 15 דקות, חיתוך ראשוני, עיטוף במעטפת החיצונית החלקה כולל טיפול מיוחד בקצה הסיגר (זה שנקטם לפני העישון), חיתוך סופי, בקרת איכות, הדבקת התווית ואריזה סופית. אחת העובדות אורזת חבילות של 25 סיגרים לפי מידת כף היד בדומה לאריזת נרות חנוכה אצלנו. בדקנו מספר פעמים ולא מצאנו טעות...הסיגרים ואגף הייצור נחלקים לכאלה המיועדים לתצרוכת מקומית שאיכות עלי הטבק מהם הם עשויים ירודה יותר ולסיגרים ליצוא. בתוך כל קטגוריה יש סוגים שונים שנבדלים באורכם ובקוטרם.

באגף בקרת האיכות מבצעים בדיקה מדגמית של קוטר ואורך הסיגר וכאשר חבילת סיגרים נפסלת (אם יותר ממספר מסויים של סיגרים בחבילה פגום), העובד נקרא לתת הסברים. לכל אורך התהליך התוצרת ממוספרת כך שניתן לזהות את ה"אשם". סיגרים שנפסלו מועברים ל"מתקן" סיגרים שמשפר את הטעון שיפור כך שחומר הגלם לא יורד לטמיון. יש במפעל מערכת כריזה בה מושמעים בבוקר ובערב קטעי ספרים (זו לפחות הייתה הבנתי). כיוון שהכל מסודר ומאורגן, גם המבקרים נדרשים להירשם ולחתום בספר האורחים.

המשכנו אל Sancti Spiritus. מאחר שלא היה מקום ב - Casa בה התכוונו לישון, הופנינו אל ה - Casa של Rebeca Albelo Olmo. מעט מרוחקת מן המרכז אבל עם חנייה בתוך החצר. העיר עצמה חיננית וצבעונית וכמעט כל סימטה ורחוב מזמנים חגיגה של צבעים. פשוט להסתובב וליהנות. מייד מעבר לגשר שחוצה את הנהר נתקלנו בדוכן לממכר מיץ מקניי סוכר. קני הסוכר מוכנסים למכונה מצד אחד, שאריות הקנים יוצאות מן הצד השני ומיץ מתוק וטעים ניגר אל תוך הדלי. מומלץ ביותר ביום חם (כלומר בכל יום בקובה...).
ב - 6 בערב, לבושים במיטב מחלצותינו, שמנו פעמינו למסעדה מאחורי כנסיית Mayor, שם התקיים הסדר של קהילת יהודי Sancti Spiritus. את פנינו קיבלו בני משפחת סלומון ברליה. לאט לאט התקבצו כל בני הקהילה, כ - 30 במספר.

ברקע נשמעו "שמע ישראל" ו"אדון עולם" בביצועו של צביקה פיק. בני המשפחה ניהלו סדר פסח כהלכתו. רובו בספרדית ומיעוטו בעברית כאשר הסברים בספרדית על משמעות המנהגים משולבים בין קטעי הקריאה בהגדה. לכל אחד היה קטע קריאה ידוע מראש וקטעי השירה שולבו בביצועים בעברית מתוך קלטות. אכן מחזה סוריאליסטי, רעש כרכרות רתומות לסוסים החולפות ברחוב הסמוך חודר מבעד לתריסים הפתוחים ואנחנו קוראים בהגדה על ארבעה בנים. את הסדר חתמה שירת "התקווה" ו"הבאנו שלום עליכם". לאחר מכן הוזמנו לביתם של משפחת סלומון ברליה. החל מ - 1990 חזרו ללמד בבתי הספר אנגלית במקום רוסית אולם חוסר האפשרות לתרגל את השפה עושה את שלו והשיחה התנהלה בספרדית רצוצה מצידנו ובאנגלית רצוצה מצידם.

Jose אבי המשפחה הוא מורה למתמטיקה ו - Elisa אשתו היא רוקחת. בבית מתגוררים גם הסבתא, בנם הצעיר ובתם הנשואה. בת נוספת מתגוררת בטרינידד והגיעה לחגוג את הסדר איתם. הבית שעומד על כנו מ - 1946 מעוטר במגיני דויד וגם בנם עונד שרשרת עם מגן דויד על צווארו. ביתם משמש כמרכז הקהילה ובו נערכת קבלת שבת ונחגגים החגים השונים. בחגים מרכזיים הם מצטרפים לפעמים לקהילות אחרות בקמאגווי או בסנטה קלרה. פעמיים בשנה נערכים מחנות לנוער יהודי בקובה. רב מגיע מארגנטינה פעם בשנה ואז גם מארגנים כמה חתונות בעת ובעונה אחת. לדבריהם אין שום בעייה להיות יהודי בקובה פרט לעובדה שלא ניתן להשיג אוכל כשר. אחת הסיבות לכך שהסדר נחוג באיחור היא כי בדרך כלל מגיע "מדריך" מהוואנה לאחר שערך את הסדר שם.

השנה החליטו לערוך את הסדר ביום שישי גם משום שלא ניתן היה להזמין את המסעדה לימים אחרים. הסתבר לנו שיהודים יכולים לעלות מקובה לישראל אבל לא לחזור לקובה. ככלל גם קובנים יכולים לעזוב את המדינה בתנאי שיקבלו הזמנה רשמית ממדינה אחרת אך עיקר הבעייה היא כלכלית. למשל, אן - אסתר, ביתם שעובדת כמנהלת חשבונות, מרוויחה פחות מ - 10$ דולר לחודש. לכן ניתן למצוא בעלי מקצוע חופשיים לא מעטים שמעדיפים לעבוד כנהגי מוניות או במקצוע אחר שיש בו "נגישות" לדולרים. ביום אחד הם יכולים להרוויח את משכורתה החודשית.

קלאודיה, נכדתם הקטנה, הפגינה ידע רב במושגים יהודיים כגון תפילין, מזוזה, טלית, כיפה וכל`. כך זכינו להכיר גם את הדובי היהודי הראשון, יהושוע, שהוא חובש כיפה ועל חזהו רקום מגן דויד. הענקנו למשפחה מזכרת צנועה, כיסוי רקום לחלות שבת, ונדברנו להיפגש למחרת בבוקר לאסוף את אן - אסתר, שחוזרת לטרינידד יעדנו הבא. כל זאת לא לפני שאם המשפחה וידאה שיש לנו מצות לארוחת בוקר...פולנייה בקובה...

לתחילת הכתבה

בטרינידד

יום 9
בבוקר הגענו לאסוף את אן-אסתר בדרכנו לטרינידד. התקבלנו בברכת שלום לבבית מהמשפחה, העמסנו חבילת מצות ואוכל ביתי ש - Elisa ציידה את אן בהן ויצאנו אל עבר טרינידד נהנים מהסברים באנגלית רצוצה. בדרך עצרנו לתצפית מרהיבה ממגדל Manaca Iznaga ששימש בעבר לשמירה על העבדים שעבדו בשדות קני הסוכר. כמה ק"מ מאוחר יותר עצרנו לתצפית נוספת על גבעה מימין לדרך ב - Mirador de la Loma del Puerto.

בטרינידד התמקמנו ב - Casa של אלכסנדר. טרינידד הרבה יותר תיירותית מ - Sancti Spiritus ובאופן אישי אני לא סבור שהיא יפה יותר. רמת ההצקות למסעדה או לרכוש סיגר עולה בהתאם וגם המחירים מעט יותר יקרים. הרבה מאוד חנויות מזכרות ומסעדות מעידות על מספר התיירים שמציף את העיר. עלינו לתצפית מ - Museo Nacional del la Lucka Contra Banditos שהוא אולי הצריח המפורסם ביותר בגלויות מטרינידד. אח"כ סיירנו ב - Plaza Mayor ועלינו לתצפית נוספת מ - Museo Historico Municipal. לאחר מכן פנינו לשוטט ברחובות הצבעוניים המרוצפים בחלוקי נחל.

החיים מתחילים כשהשמש יורדת ולפני שמחשיך. כולם בפתחי הבתים או ברחוב, הילדים משחקים בבייסבול, המבוגרים מעשנים סיגר, מתקנים את האופניים או המכונית וכולם בוהים ברחוב. המכוניות העתיקות זקוקות למכונאי צמוד והגדולות מביניהן יכולות לשמש כמכונות עשן במופעי רוק. בתי הספר ממוקמים בלב הערים, חשוכים, דחוסים וחמים והכיתות פונות לרחובות סואנים. לא ברור איך אפשר ללמוד כך. במקומות רבים מתקיימים חוגי ריקודים לסלסה וריקודים לטיניים נוספים לגילאים צעירים.

בטלוויזיה לא מפסיקים להזכיר את המהפיכה. בתוכניות ובתשדירים בין התוכניות שבים ומעלים על נס רגעים משנות החמישים. צ`ה נראה חי מתמיד וסינפואגוס ושאר גיבורי המהפיכה צעירים לנצח.טרינידד משופעת במסעדות ובמקומות בילוי. בערב יצאנו אל ה - Casa de la Musica (לא לבלבל עם ה - Casa de la Trova) שהיא בית קפה סמוך ל - Plaza Mayor. במקום רחבה פתוחה המשמשת כבמה, גרם מדרגות רחב המשקיף עליה מספק מקומות ישיבה והכניסה חופשית. ברחבה מופיעות להקות שונות, ניתן לקנות משקאות בסמוך אם רוצים, לקנות דיסקים של ההרכבים שמופיעים, לתת טיפ כנדבת ליבכם וכמובן לרקוד. זה היה במוצאי שבת והמקום היה עמוס במקומיים שיצאו לבלות ובתיירים. רחבת הריקודים לא נותרה ריקה לרגע וביצועי הסלסה הרקיעו שחקים. בהמשך הערב נערך גם מופע ראווה של ריקודים לטיניים (סלסה, רואדה, טנגו, צ`ה צ`ה צ`ה ועוד) בביצוע להקה מקומית שהותיר אותנו פעורי פה. תוענק עצמאות לאגן הירכיים....

בכנסייה שבכיכר הסמוכה נערכה באותה שעה מיסה חגיגית לרגל ה - Semana Santa. בעוד ברחבת הריקודים הסמוכה יכלו מבטי החטא ומחשבות הזימה לספק פרנסה לכמרי הכנסייה למשך כל השנה, נעזרו הכמרים בכל משקל הפעמונים כדי להציע אלטרנטיבה אחרת למוצאי אותה שבת. שתי האופציות הללו חיות זו בצד זו בשלווה וללא הפרעה.

יום 10
יצאנו בבוקר אל שמורת Topes de Collantes בכביש הררי וצר מרחק של כ - 20 ק"מ מטרינידד. ירדנו אל מפל Caburni בשביל שעובר דרך יער טרופי. ליד המפל בריכה של מים קרררררים בה ניתן להתרחץ ולהתרענן אחרי הירידה (כ - 45 דקות) בחום ובלחות. העלייה חזרה קשה הרבה יותר וגם אורכת יותר זמן. סה"כ שינוי מרענן למסלול הטיול למרות שלא מדובר באטרקציה מיוחדת שלא ניתן לוותר עליה גם בהתחשב במחיר הכניסה השערורייתי, 6.5$.

המשכנו צפונה לכיוון סנטה קלרה עד ל - Manicaragoa שם פנינו אל עבר סינפואגוס (Cienfuegos) ואחר כך פנינו חזרה לכיוון טרינידד אל עבר חוף Ancon. הדרך שעל נופיה המליצו לנו בחום התגלתה כחביבה אך לא מעבר לכך במיוחד אחרי נופי המזרח. באופן מפתיע יש שילוט מעולה באיזור טרינידד כולל הכוונה לחוף Ancon, פרט לנקודה אחת, הנקודה בה יש לפנות לחוף.... החוף עצמו נחמד ושקט עם חול לבן וצומח ירוק שמגיע עד לקו המים. מאידך, אם חול לבן אינו חשוב לכם ניתן למצוא מפרצים יפים לא פחות לאורך הדרך.
לאחר שני לילות הרגיש בעל ה - Casa מספיק קירבה על מנת להציע לנו לקנות סיגרים בשוק השחור. 35$ ל - 25 סיגרים מסוג Kohiba ו 25$ עבור קופסה של 25 סיגרים מסוג Romeo & Juliet.

יום 11
את שעות הבוקר הקדשנו לסיבוב השלמות בטרינידד ואח"כ יצאנו מערבה לכיוון סינפואגוס. סינפואגוס היוותה שינוי לעומת הערים שראינו עד עתה. הדר קולוניאלי מפואר בשילוב עם מערביות מאופקת מייחד את העיר. רחובות רחבים, בתים מטופחים, Plaza de Marti, מוקפת בבניינים קולוניאליים מרשימים ומתוחזקים היטב, מדרחוב משופע בחנויות ואנשים, טיילת נאה ואפילו פחי אשפה ברחובות. בעיר ניתן למצוא Cases רבות ברחובות הסמוכים אל הים. הרחובות ממוספרים ואינם נושאים שמות של אנשים דבר שמקל מאוד על ההתמצאות. השדירה המרכזית היא Calle 37, שדירה בת שני נתיבים לכל כיוון ובמרכזה שדירת עצים רחבה וספסלים משני צידיה. בשעות הערב הופכת השדירה יחד עם הטיילת לאורך החוף המקבילה אליה למרכז ההתרחשויות וכולם הולכים או יושבים לאורכן, נהנים מרוח מהים. ב

קצה הדרומי של השדירה ישנו מלון מפואר ולידו מעין ארמון בסגנון מרוקאי, La Palacio de Valle, המשמש כמסעדה. מן הגג, תצפית אל הים שמצדיקה ביקור לעת שקיעה. כרכרות רתומות לסוסים נעות לאורך השדירה ועם רדת החשיכה, "גוזניק", פחית של נפט בוער, מטלטל מתחתן כאמצעי תאורה.את הלילה בילינו ב - La Perla del Sur שהייתה המקום הראשון בו נתקלנו בשני ברזים במקלחת, אחד למים קרים והשני לחמים.

לתחילת הכתבה

וינאלס

יום 12
יצאנו בדרך ארוכה מסינפואגוס אל עבר פינר דל ריו (Pinar del Rio) ווינאלס (Vinales). בדרך נתקלנו בשיירת מכוניות ישנות ויפהפיות החונה בשולי האוטוסטרדה. התברר כי הן שייכות לחברת מוניות בהוואנה שכולה מבוססת על המכוניות הקלאסיות האלה. השיירה הייתה בדרכה למסע של כמה ימים שיעבור בכמה ערים בקובה. צילומים מכל זווית אפשרית ואנחנו על האוטוסטרדה לכיוון הוואנה. שניים עד שלושה נתיבים לכל כיוון (לא ברור כי אין סימון נתיבים...). התנועה דלילה ביותר ובכל צומת עשרות אנשים ממתינים לטרמפ. למרות שמדובר בכביש הראשי ביותר בקובה אין כמעט שילוט, בעיקר לא בכניסה להוואנה שם יש צורך בהכוונה על מנת לעקוף את העיר ולהמשיך לכיוון פינר דל ריו.

בפעמים שנתקלנו בשילוט הוא היה דהוי בצורה שלא איפשרה את פיענוח הכתוב בו ללא עצירה ומחקר מעמיק או שהשילוט היה ממוקם לאחר הפנייה. אפשרות מעניינת נוספת הייתה מיקום השלטים כך שרק המגיעים מכיוון מסויים יוכלו לראותם. כך מצאנו את עצמנו חולפים על פני צומת לא משולט ואז מביטים לאחר, קוראים את השלט המיועד למגיעים מן הכיוון ההפוך ומסיקים מסקנות...

האוטוסטרדה מסתיימת בפינר דל ריו, שלא ראוייה להתייחסות מיוחדת. המשכנו ישר אל עבר וינאלס. מעט לפניה עצרנו לתצפית יפהפייה על האיזור ממלון Los Jasminos הממוקם משמאל לדרך. וינאלס עצמה פזורה על פני מספר רחובות וכל בית שני בה הוא Casa. התמקמנו ב - Casa של Mirtha כאשר לרשותנו כל הבית כולל מרפסת נחמדה עם כסאות נדנדה על פי ה"תקן" הקובני וחנייה בתוך החצר. שימו לב לתקרה הנמוכה בכניסות למטבח ולמקלחת, זה יכול לחסוך כאב ראש רציני... Mirtha עצמה גרה בבית ועוזבת לבית ילדיה ממול כשיש תיירים.

יצאנו לסיור של אור אחרון למערת האינדיאנים (Cuevo del Indio) הסמוכה. חביב, כולל שיט של כ - 3 דקות בתוך המערה, אבל בהחלט לא שווה 5 דולר לאדם בתוספת דולר נוסף עבור חנייה מעבר לכביש. הנוף בדרך, לעומת זאת, מרהיב. הכביש מתפתל באיזור כפרי בין שדות מעובדים וברקע מתנשאים מצוקים ענקיים. המשכנו בשוטטות נעימה ברכב עד ל - Puerto Esperanza שהוא כפר דייגים קטן ובו מזח עץ מתפורר הנמתח אל תוך הים ומשמש מקום התכנסות והתרגעות למקומיים לעת ערב. כמו כן שוכן בסמוך בסיס צבאי קטן שאנשיו רגישים לכל מה שנראה להם כמסתכל לכיוונם.

חיי הלילה בוינאלס מתמקדים בשני מקומות הממוקמים זה מול זה משני צידיו של הרחוב הראשי. בשניהם מוזיקה חיה, ריקודים ומשקאות במחיר מופקע. אחד המקומות נקרא Casa de la Cultura ובכל מקרה לא ניתן לפספס את ההתקהלות שבחוץ.

יום 13
מסתבר שכל בית בוינאלס הוא לא רק Casa אלא גם מפעל תיירות קטן. בעלי הבית יוכלו לארגן טיול סוסים, להשיג לכם דיסקים מועתקים, סיגרים, המרת כספים וכל שירות אחר שתרצו. בבוקר יצאנו אל עבר קבוצת אנשי המים (Los Aquaticos) שחיים בהרים ומאמינים בכוחם של המים לריפוי. הצטרפו אלינו קתרין ומקס (אירית ואנגלי) שכנינו ל - Casa. מסלול ההליכה עובר בין שדות טבק ואח"כ מטפס במעלה ההר אל הבתים הפזורים. חברי הקהילה מסבירי פנים, מכניסי אורחים ושמחים להציע לראות את בתיהם, שתייה וכדומה (כולל יין מפאפיה !), מן הסתם תמורת סכום סמלי. בחזרה עברנו דרך שדות הטבק שם עסקו בקטיף העלים כעשרה פועלים. הם שמחו להדגים לנו (ביוזמתם) את חיתוך העלים ואף לתת לנו לנסות (לא קל!), הראו לנו את האסם בו תולים את העלים לייבוש למשך כ - 3 חודשים ואף הזמינו אותנו להצטרף אליהם לארוחת צהריים. הכנסת אורחים קובנית אופיינית.

במרחק קצר משם נמצא ציור סלע ענק Mural de la Prehistoria (180 מ` אורכו) שמבט מהכביש המוליך אליו מספק בהחלט ואין צורך להיכנס לאתר ולשלם תמורת מבט מקרוב.המשכנו אל Gran Caverna de Santo Tomas, מערכת מערות ענקית שחלקה נוצר ע"י נהר תת קרקעי וחלקה מערת נטיפים (ברובה לא פעילה). סיור מעט מיגע של כשעה וחצי, עם קסדות ועליהן פנסים. בהחלט מרשים יותר ממערת האינדיאנים אולם כאמור הסיור ארוך מדי ומשדר תחושה של מריחת זמן והמחיר גבוה, 8$. המשכנו בנסיעה לכיוון San Juan y Martinez שם מצויים עיקר גידולי הטבק המשובח. לאורך הכביש שדות עצומים של טבק ואסמי יבוש. משם פנינו אל עבר San Louis על מנת לבקר בחוותו של דון רוביינה "מלך הטבק" העולמי. מספר התברברויות בדרך בצירוף השעה המאוחרת הביאו אותנו לוותר על הביקור.

לתחילת הכתבה

טיול בדרך להוואנה

יום 14
יצאנו מוינאלס לסיור פרידה באיזור על פי מסלול נסיעה שמומלץ ב - Lonely Planet. הדרך מקסימה ! ומאוד מומלצת.

בחרנו שלא לנסוע ישירות להוואנה דרך האוטוסטרדה והצפנו לכיוון La Palma ומשם פנינו מזרחה לאורך החוף אל עבר הוואנה. הכניסה לעיר מכיוון מזרח הוליכה אותנו דרך שכונת Miramar היוקרתית, שמרבית השגרירויות הזרות שוכנות בה, ולאורך טיילת ה - Malecon לכיוון הוואנה העתיקה. פנינו אל ה - Casa של חוליו ואלזה שהמלצות עליהם קיבלנו בארץ. ה - Casa שוכנת בקומה השנייה ובתגובה לצלצול בפעמון, המפתח לדלת הכניסה משולשל קשור בחבל מהמרפסת. כיוון שה - Casa היתה מלאה, התיישבה אלזה ליד הטלפון והפעילה את רשת הקשר המקומית. לא עברו אלא מספר דקות ומצאנו את עצמנו ב - Casa של חורחה וליזט מרחק שני בלוקים בלבד באותו הרחוב. אוכל לא מוגש שם אולם ניתן לאכול אצל אלזה או אצל השכנה בקומת הקרקע באותו הבית. חנייה נמצאה לנו במוסך הסמוך.

הרושם הראשוני מ - Central Havana הוא שמדובר בעיר מדליקה. בניינים גבוהים שנראים מטים ליפול מבחוץ אבל בהחלט נאים מבפנים (לפחות אלה שאנחנו ביקרנו בהם) ובכל רחוב אווירה של שכונה גדולה. צעקות ממרפסת למרפסת או מלמטה למעלה, הכל פתוח כך שהתחושה היא שאתה נמצא גם בתוך דירות השכנים, אנשים יושבים על המרפסות או בכניסה לבית, הילדים משחקים ברחוב והפעילות נמשכת אל תוך הלילה. גם בשעה 11 בלילה ניתן לראות אנשים עסוקים בתיקון מכוניות, במשחק דומינו ברחוב או סתם רובצים בכניסה לבית. גיחה ראשונה לחיי הלילה הולידה אכזבה. הכניסה ל - Casa de la Trova אומנם חופשית אבל המקום מאוכלס רק בתיירים ובג`יגולו מקומיים. בכיכר הקתדרלה ניגנו מוזיקה קלאסית (!) כשהגענו ורוב הקהל היו תיירים מבוגרים שישבו בבית הקפה.
שוטרים ניתן למצוא בכל פינה והם אינם מניחים למטרידים לעורר בעיות, כך שסך הכל מוענקת לתיירים תחושת ביטחון גבוהה. טיילת ה - Malecon ליד הים משמשת מקור משיכה ופעילות בכל שעות היום.

יום 15
לאחר ההתרשמות הראשונית יצאנו לסיור מעמיק יותר בעיר. ירדנו במורד שדירות פראדו המוצלות אל עבר ה - Capitolio, ההעתק הקובני לבניין הקפיטול בוושינגטון. המשכנו במסלול הליכה המתואר ב - Lonely Planet אל עבר העיר העתיקה. מאוד הופתעתי לגלות שהחלק העתיק הוא כיום איזור משופץ, צבוע ומתוחזק היטב (במושגים קובניים) ונראה שהשם המתאים יותר לאיזור הוא העיר החדשה ולא העיר העתיקה. הכל מיועד לתיירים, חנויות מזכרות ומסעדות וניתן לומר כי כל העיר העתיקה היא מלכודת תיירים אחת גדולה. רבים נפלו למלכודת והעיר מוצפת בתיירים. דרך נוחה להתנייד בעיר הגדולה היא באמצעות מונית וספה שגובה כ - 0.5$ לק"מ.

בימי ראשון מתקיים בכיכר העיר העתיקה שוק לממכר והחלפה של יונים ולא נדיר לראות אנשים מגיעים לשם כשיונה עטופה בנייר עיתון בידם.הוואנה "האמיתית" (אם יש דבר כזה) נמצאת ב - Central הוואנה. בתים שחזיתותיהם מתקלפות, חיי שכונה פעילים ותחושה של חיים אמיתיים. בשעות אחה"צ פנינו אל עבר שכונת Vedado. התחלנו את הסיור במלון Nacional שהחלק היפה בו לטעמי הוא הגן הפונה אל הים. מקום מקסים לבלות בו שעה רגועה אחה"צ כשהשמש יורדת ואינה קופחת. משם פנינו לסיור באיזור אותו ניתן לתמצת בשתי מילים, שיעמום אמיתי. רובע מודרני למדי שמבחינה תיירותית אין בו עניין רב. הגענו אל כיכר המהפיכה בה ניצב מומומנט מגלומני. בכיכר נערכו באותה שעה חזרות לקראת מפגן ה - 1 במאי הקרב ובא.

בערב נסענו אל מבצר San Carlo e la Colona. מראה השקיעה משם בהחלט מרהיב. הכניסה אחרי השעה שש בערב עולה 5$ (135 פזוס) לתיירים ו - 4 פזוס למקומיים ! במבצר מוזיאון, חנויות מזכרות ומסעדות. מדי יום בשעה 20:45 מתחיל טקס בהשתתפות חיילים לבושים במדים מלפני כמאה שנה, ששיאו ירי בתותח בשעה 21:00. האמת היא שהמדים "המפוארים", שריד לשלטון הספרדי, אינם מתאימים כל כך לאווירה הקובנית. אם נערוך השוואה למשמר המלכה באנגליה, הרי שחיילי המשמר הקובני מרושלים מעט בלבושם, עונים לשאלות כשהם ניצבים על משמרתם ולוקחים את תפקידם הייצוגי מעט יותר בקלות.

יסלחו לי כל אוהבי הוואנה (ואני כבר מוכן נפשית לספוג את הגידופים) אבל בשבילי העיר הייתה אכזבה גדולה. חלקה העתיק אכן נאה אך מאוד תיירותי והסה"כ בהחלט לא מצדיק לדעתי את הכתרים שקשרו לה. עיר גדולה, תוססת ומעניינת למי שמוזיאונים, כנסיות והיסטוריה קובנית עושים לו את זה. תחושת הבטחון בעיר גבוהה מאוד, בעיקר בשל השוטרים הניצבים בכל פינה, פשוטו כמשמעו. בשל כך הלכנו ברחובות חשוכים בלילה בתחושת בטחון גבוהה יותר מאשר באישורים דומים בארץ.

אינטרנט מהיר ונוח מצאנו במלון סביליה, קרוב מאוד לשדירת פראדו, במחיר של 2$ לכל רבע שעה.את ארוחות הבוקר אכלנו אצל חוליו ואלזה. בבוקר, בנוסף לארוחת הבוקר הרגילה, מצאנו על השולחן חבילה של מצה שמורה. התברר שמטייל ישראלי הביא אותה לפני הפסח והשאיר לבאים אחריו. חוליו התאהב במצות והוא אוכל אותן מרוחות בדבש. למרות העניין הרב והידע שכבר יש להם על ישראל והיהודים, המצה השמורה הוגשה לשולחן ביחד עם קותלי חזיר.... למחרת הבאנו לחוליו מצות רגילות שהיו ברשותנו והוא הפך לחסיד נלהב שלהן אף יותר מהמצות השמורות.

יום 16
את יום השבת האחרון שלנו בקובה פתחנו בביקור בבית הכנסת "עדת ישראל" שבהוואנה העתיקה. הגענו בדיוק לפני סעודת השבת. הבניין בן שתי הקומות גדול ומרווח, ושלט בחוץ מכוון אליו. את פנינו קיבלו כ - 20 איש, גברים ונשים ישובים בנפרד. מייד כיבדו אותי בברכה על היין וניסו לפתח איתנו שיחה ביידיש ! בהוואנה מתגורים כאלף מתוך כאלף וחמש מאות היהודים בקובה ויש בה שני בתי כנסת נוספים ומרכז קהילתי בשכונת ודאדו. היהודים ששוחחנו איתם הגיעו בשנות העשרים והשלושים מרומניה, תורכיה ופולניה וחלקם ילידי קובה. לרבים מהם, קרובי משפחה בארץ. מייד לאחר הקידוש על היין חולקה ארוחת השבת בצירוף מצות שנותרו מפסח.

אחה"צ הצהריים פנינו אל ה - Casa de la Musica. הכניסה אחה"צ עולה 5$ + 1$ דמי שמירה על התיק שלא מאפשרים לכם להכניס פנימה. במקום רחבת ריקודים גדולה מוקפת שולחנות, מוזיקת סלסה מדיסקים שמתחילה ב - 17:30 ולא ב - 16:00 ("זמן קובה"...) והופעה חיה ב - 18:30 שמקפיצה את הקהל שברובו מורכב מצעירים מקומיים.לאחר מכן פנינו אל ה - China Town של הוואנה שמשתרעת באיזור שמאחורי בניין הקפיטוליו. השילוב הסיני - קובני נראה מעניין. הסינים, שחלקם הגיעו לקובה בתחילת המאה, יכולים למצוא קווי דמיון בין השלטון במדינתם לזה שבקובה. ברובע הסיני אכלנו ארוחת ערב טובה וזולה שהיוותה גיוון מעניין לאוכל הקובני.

כמו בכל סרט הוליוודי טוב, עם פתיחתו של הערב האחרון שלנו בקובה, נפתחו גם ארובות השמיים וגשם שטף את רחובות הוואנה...יבורי הסרט נמוגים מאחורי מסך של טיפות וכתוביות רצות על המסך מלמעלה למטה...להתראות קובה, נהנינו מאוד....

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×