קובה, קסטרו ועוד - שלושה שבועות באי

קשה שלא להיות רגשן כשמדברים על קובה. האי מעורר את החושים ...האנשים חמים, בעלי חוש הומור ותמיד מוכנים לרקוד.אבל לקובה גם צד אחר...
דפנה אשכול
|
תמונה ראשית עבור: קובה, קסטרו ועוד - שלושה שבועות באי
© עידו ויסמן

קובה - צבעים רבים לה

הכתבה הזו נולדה בעקבות טיול בקובה. שלושה שבועות נסעתי לאורך האי הטרופי המיוחד הזה, מתנייעת בכלי תחבורה שונים ומשונים בחברתם של 12 אנגלים .בחום ובלחות קשים - ובהנאה צרופה מכל רגע. למרות מזג האוויר, למרות המחסור, למרות העיכובים והנדנודים, הבריטים לקחו הכל ברוח טובה, חיפשו את הבר הקרוב כדי להתאושש בעזרת דאקירי, מוחיטו או סתם בירה. זו לא היתה חופשה של בטן-גב על חוף טרופי, זה היה מסע מאלף להכרת קצה-קצהו של הפרדוקס הנקרא "קובה, אוגוסט 2001 ".

אם אתם מחפשים גיוון קובה איננה המקום עבורכם.הנוף איננו מגוון- מאות קילומטרים של נוף טרופי ירוק, עצי בננה, מטעי קני סוכר ומדי פעם טבק - כל זה הופך מהר מאד למשעמם.מזג האוויר איננו מגוון - חם ולח בכל מקום כל השנה.האוכל איננו מגוון - לרוב אפשר לבחור בין עוף,דג או בשר חזיר רק אורז עם שעועית יש תמיד. המשקאות אינם מגוונים - רום, רום ועוד רום. למעשה רום הוא הדבר היחידי שיש בקובה בשפע. מדהים לגלות כמה משקאות מתבססים על רום… המוזיקה איננה מגוונת - מבוקר ועד אמצע הלילה מנגנים בקובה בכל פינה מוסיקה קובנית : סלסה, סון ומעט צ`ה צ`ה צ`ה. וזהו.

הצד האנושי בקובה לעומת זאת מגוון עד מאוד. באי מיוצגים כל גווני העור מבהיר ועד שחור. תערובות נפלאות שרק עיון בתולדות המשפחה מסביר אותן. צאצאי הכובשים וצאצאי הנכבשים, בנים לאדונים ולמשרתים ולזיווגים שבניהם. האנשים הם אלו העושים את הטיול בקובה לחוויה כל כך נפלאה. לכולם חוש קצב נהדר, רצון גדול לקשור קשרים עם זרים ונטייה טבעית ל"קומבינות". קובה מנהלת היום חיים כפולים. כורעת תחת עול החרם האמריקאי מצד אחד, אך מצד שני - הדולר הוא המלך בחיי היום-יום. כקובני, אם אין לך דולרים, אתה אבוד.קשה שלא להיות רגשן כשמדברים על קובה. האי מעורר את החושים בשילוב של פנים, צבעים וקולות. זהו מקום קסום, מלא במראות רומנטיים, אנשים יפים וחושניים וצלילי מוסיקה הנמשכים עמוק אל תוך הלילה. כולם מפלרטטים עם כולם, חיוכים רבי משמעות מוחלפים, האנשים חמים, בעלי חוש הומור ותמיד מוכנים לרקוד.

אבל לקובה גם צד אחר, עגום יותר. תנאי חיים מחפירים, צעירים מתוסכלים החולמים על חיים טובים יותר במקום אחר. משטר קומוניסטי שאכזב את אזרחיו, דיכוי פוליטי, סיסמאות אנטי-אמריקאיות, בניינים מתפוררים,תעשיית זנות המתפשטת במהירות, חנויות ריקות וכלי רכב מיושנים הצרים מלהכיל את כל הנוסעים. עבור מרבית התיירים קובה היא טעם החיים הטובים שאי טרופי אקזוטי מסמל. אני מציעה לתת לצדדים הרבים האחרים של קובה לחלחל אל מתחת לעור ההולך ונשזף , לגעת בנשמה ולחדור אל הלב. מובטח לכם ששטף הרגשות והדעות שיציף אתכם לא ירגע במהרה.

לתחילת הכתבה

הוואנה

תחנה ראשונה - הוואנה La Havana

שעה וחצי של המתנה בביקורת הדרכונים בשדה התעופה של הוואנה, כשמסביב מעשנים חופשי כל אלו שנאלצו להתאפק כל הטיסה ,זאת קבלת הפנים שזוכים לה רוב התיירים המערביים המגיעים לקובה. רוב הטיסות מגיעות משום מה באותה שעה ממש וכך נוצר תור של מאות אנשים עייפים (מרבית האירופאים טסים לקובה כ-10 שעות), מזיעים ולחוצים. כשאתה עומד בתור ומסתכל על מה שקורה בעמדת הבדיקה אתה נכנס ללחץ גם אם אין לכך סיבה אמיתית. החייל/ת שבעמדה בודקים כל נייר בשבע עיניים : דרכון, ויזה, כרטיס טיסה, הזמנת מלון. לפעמים הם מבקשים עוד תעודה מזהה, בודקים כל דף בדרכון (כולל הויזה האמריקאית שנמצאת שם כבר עשור). מאחורי הכתף שלו או שלה מצלמה המכוונת אל התייר (מעט מאד קובנים משתמשים בשדות התעופה הבינ"ל של קובה) ומעל לכתפו של התייר מראה שדרכה יכול הפקיד הקובני לראות מה נעשה מתחת ומאחורי התייר. למען האמת צריך לאמר כי זוהי ההזדמנות היחידה שבה הרגשתי בנוכחותו של "האח הגדול" או באווירה של מעקב. שלושת השבועות שלי בקובה לאחר מכן היו נעדרי בירוקרטיה כמעט לחלוטין.

מרכז הוואנה, Havana vieja ,הוכר על ידי אונסקו כאתר לשימור ומצוי כיום בתהליך של שיפוץ וחידוש. בבתים המתפוררים והמטים ליפול יש ,לטעמי, הרבה קסם , אבל החיים בהם הפכו לבלתי אפשריים. הביוב אינו מתפקד, הפסקות המים תכופות והמעליות לרוב אינן עובדות, מה שמקשה על מי שגר בקומה השישית או השביעית. אולם תושבי מרכז העיר אינם פראיירים. העירייה מנהלת מאבקים קשים עם רבים מהם שאינם מוכנים לעזוב את ביתם המתפורר ולעבור לפרברים. צודקים. כיום הם במרכז העניינים, ומה יעשו בפרברי הוואנה המוזנחים. כיום הם גרים בבתים שפעם היו פאר הארכיטקטורה האירופאית, מרפסות בסגנון ספרדי מעטרות אותם ודלתות הכניסה מזכירות כניסות לבתי מידות בפריז או לחילופין בבואנוס איירס. אולם מעבר לפתח הבית הקירות שחורים מטחב ועשן. חוטי חשמל וצינורות שונים ומשונים חשופים לעין, החלודה פשטה בכל חלקי המבנים העשויים ברזל. אבל כל משפחה מצחצחת את החדר שבו היא גרה, כולם מכבסים ותולים לייבוש כבסים בכל צבעי הקשת במרפסת המטה ליפול ומשקיפים מכל פתח אפשרי על הנעשה בחוץ.

התמונה הנחרטת ביותר בזכרון , זאת המסמלת כיום בשבילי את קובה, היא של איש שחום וצפוד , בגיל 50+ ,שלפעמים תחוב בפיו סיגר , יושב על כסא נדנדה במרפסת וצופה בחיים המתרחשים לפניו, כאילו צפה בסרט. החום בבתים פנימה בלתי נסבל ולכן כולם נמצאים כל הזמן בחוץ, מה עוד שבשני ערוצי הטלויזיה הקובנית אין מבחר גדול של תוכניות מעבר לנאומי פידל קסטרו והמון תוכניות חינוכיות. הישיבה בחוץ, במרפסת או ממש על המדרכה ברחוב, היא הבילוי המועדף על הקובנים. וזה גם לא עולה כסף.

הטלוויזיה היא דרך אגב, ההוכחה היחידה לכך שפידל קסטרו הוא אכן מנהיגו של העם הזה. בניגוד לצ`ה גווארה, הקדוש האהוב שדמותו מתנוססת בכל פינה, וציטוטים מדבריו מרוחים כגרפיטי על כל קיר של מפעל, הרי שלקיומו של פידל יש מעט מאד הוכחות. פה ושם סיסמה, מעט מאד ציטטות ובמשך שלושה שבועות לאניתקלתי באף לא שלט חוצות ענק אחד. פולחן האישיות הנערך כאן לצ`ה ולחוזה מארטי, משורר והוגה דעות לוחמני בן המאה ה-19 , שהוא הגיבור הלאומי הראשון במעלה של קובה, פוסח עבור התייר המערבי על דמותו של קסטרו.
 
זהו כמובן אקט מכוון, ועבור הקובנים ה"מנהיג העליון" כפי שהוא מכונה, הוא נוכח/נעדר בכל אספקט של חייהם. אבל גם הם לא יודעים, למשל, היכן הוא גר. "איפה שהוא בהוואנה, אומרים שיש מנהרה סודית מארמון הנשיאות לבית שלו " אמר לי חוזה, המדריך יפה התואר , דובר אנגלית נהדרת, בהוואנה. "אומרים גם שיש לו כמה חברות, novias" , הוסיף בצחוק כשהתעקשתי לברר מה מצבו המשפחתי של המנהיג העליון. על העובדה שרעייתו, בתו ואחותו היו בין הנמלטים לארה"ב בשנות שלטונו של האב והאח לא מרבים כאן לדבר. האם קסטרו נמצא במדינה והיכן, את זה האזרח הפשוט לא יודע . האנשים מודעים לעובדה שמשקרים להם לעיתים קרובות בכל הקשור למעשיו ותנועותיו של המנהיג האהוב. אנריקה, שהדריך אותנו בקסרקטין המפורסם של סנטיאגו דה קובה טען שזה בגלל שהאמריקאים עדיין מנסים לחסל את קסטרו. "אנחנו חושבים שהוא כאן בקובה, ופתאום שבוע אחר כך מגלים בעיתון שהוא היה בחו"ל, זה כדי לבלבל את האמריקאים" כאילו שגם האמריקאים נאלצים להסתפק בצינורות המצונזרים של האינפורמציה הקובנית.

הוואנה רועשת, דחוסה וחמה .המון אדם שוטף את הרחובות הראשיים, ממתינים לאוטובוס או למונית, עושים window shopping למרות שמרבית חלונות הראווה ריקים מסחורה, ואוכלים גלידה. הגלידה בקובה דווקא מצוינת. בעיקר הקובנים כל הזמן מנסים. מנסים למכור משהו לתיירים, מנסים לבקש מהם משהו (לרוב עט או סבון רק לפעמים כסף), מנסים לסדר אותך, אבל עם חיוך. מנסים ; ילך מה טוב, לא ילך - לא נורא.

ביקור בבית חרושת לסיגרים הוא מהדברים שחובה על התייר לעשות בהוואנה , בעיקר אם לא ממשיכים לאזור גידול הטבק, פינאר דל ריו. בלב העיר, ממש מאחורי הקפיטוליו והתאטרון הלאומי , עומד בית החרושת המפורסם ביותר בעיר. בית החרושת מייצר 25,000 סיגרים מדי יום, ואלה נמכרים במחיר ממוצע של 4-5 $ - חשבו בעצמכם את ההכנסה. העובדים, לעומת זאת, מרוויחים 12-20 $ לחודש ובכל זאת התור לקבלה לעבודה ארוך ביותר וצריך להביא המלצות מוועד הרובע ורצוי שיהיו קשרים. את אמנות הפרדת עלי הטבק לפי איכות, צבע וגודל לומדים כאן במשך 9 חודשים. לפעמים העובדים מקבלים בונוסים על הספק גדול ,וכן, הם יכולים לקחת את הסיגרים הפגומים. זהו המקור לנסיונות הבלתי פוסקים למכור לך סיגרים בכל אשר תלך. השאלה "קוהיבה? סיגר?" מלווה אותך בכל קובה, בעיקר אם אתה תייר ממין זכר. תנאי העבודה איומים, אין מיזוג וגם המאווררים לא פועלים כל הזמן. אבל התייר הממוצע מתפעל מכך ש "הם יכולים להקשיב לרדיו, ולפעמים מישהו קורא להם מהעיתון או מספר מהפכני", ממש קידמה….

מהוואנה המשכנו לעיר סנטה קלארה, מרחק 3 וחצי שעות נסיעה ברכבת. הרכבת יצאה באיחור קל של שעה וחצי,לא בדיוק איחור במושגים קובניים. הקרונות נקיים למדי אבל החדיש שבהם,עושה רושם שהוא משנות השישים. חצי מהחלונות מוגפים באופן בלתי ניתן לפתיחה אבל על מיזוג או אוורור אין מה לדבר. החלון שלי דווקא היה פתוח לרווחה ובלתי ניתן לסגירה. כך שלאחר בערך שעה של נסיעה התחלתי להרגיש ריח של שריפה , ליתר דיוק אותו ריח בדיוק העולה מברקסים חרוכים. כשהרכבת עצרה, לאחר כ- 10 דק` , נדמה לי שכל מה שעשו נהג הקטר ועוזרו היה לשפוך קצת מים ולחכות, כשעשרים איש נוספים מחווים דעתם ונותנים להם עצות מבעד לחלונות. כעבור 20 דקות המשכנו בדרכנו והגענו לסנטה קלרה באיחור של שעתיים וחצי, על אף אחד זה לא עשה רושם.

לתחילת הכתבה

סנטה קלארה

תחנה שנייה - סנטה קלרה Santa Clara

בסנטה קלרה הייאוש נראה הרבה יותר נוח. הרחובות נקיים יותר מאשר בהוואנה, בכלל קובה היא ארץ נקיה ביותר, הן במרבית הערים (חוץ מהוואנה) והן בדרכים הבין עירוניות ובכפרים. צריך לקחת בחשבון את העובדה שפשוט אין הרבה מה לזרוק….

בסנטה קלרה השתמשנו לראשונה בכלי התחבורה הנפוץ ביותר בערים - ביקי טקסי (טקסי אופניים). בשל המחסור בדלק ובכלי תחבורה חדשים משתמשים בקובה בכל אמצעי תחבורה חליפי העולה על הדעת: אופניים, כרכרות עם סוס, עגלות עם סוס, עגלות עם אופניים. יש גם משאיות, מיניבוסים, אוטובוסים ומסחריות שהפכו לרכב להובלת נוסעים ורובם משנות יצור שסבא שלי, עליו השלום, שנפטר לפני 12 שנה בגיל 90 והיה מוסכניק במשך 50 שנה - כבר שכח. לא יעזרו הסיפורים והסרטים, ברגע שאתה מנסה לחצות את הכביש ובדהרה חולפות על פניך משאית פורד מודל 1954 עטופה בענן עשן שחור מזעזע ואחריה שתי עגלות רתומות לסוסים - קשה שלא לחייך.

אבל אנחנו כאמור הסתפקנו פה בביקי טקסי. שיירת שבעת הרכבים שלנו עשתה דרכה ממרכז העיר לעבר המאוזלאום, האנדרטה והמוזיאון לזכרו של צ`ה גווארה. כי זוהי למעשה הסיבה המרכזית לבוא לסנטה קלרה - כאן מצוי אתר ההנצחה של צ`ה. החום והלחות הנוראים כבר ב-9 בבוקר אינם משפיעים על מצב הרוח של החבר`ה שנוהגים בביקי טקסי, הרי היום יש להם עבודה (אנחנו), הם יכולים לתרגל את שני המשפטים שלהם באנגלית, ואחר כך כשהם מגלים שיש מי שמבין ומדבר ספרדית (המדריכה ואני) הם פורצים בשטף של דברי הלל לצ`ה, פידל וקובה בכלל. לכל אחד מהם, אגב, תלויה על מראת האופניים תמונה של El Cobre , הקדושה הפטרונית של קובה ,או של האפיפיור. הפנומן הזה, של האמונה הדתית העמוקה שלא נעקרה, או שפרחה מחדש, יתגלה לנו בהמשך כדומיננטי ביותר בחיי הקובנים.

מצבת הזכרון לצ`ה בנויה בסגנון הסובייטי הגרנדיוזי המוכר מכיכרות רבות בעולם הקומוניסטי. פסל ברזל ענק שלו מתנוסס בראש "גבעה" שהיא בעצם מוזיאון מפורט של תולדות חייו והקרבות שבהם השתתף. הנושא שפוסחים עליו באלגנטיות הוא חיי המשפחה של צ`ה, ממש כמו במקרה של פידל. בצמוד למוזיאון מצוי המוזילאום שנבנה להנצחתו של צ`ה ושל המפקדים הנוספים של המהפכה שנהרגו בקרבות. עצמותיו של צ`ה הובאו לקבורה רק ב- 1997. הקובנים מתייחסים למקום בחרדת קודש ממש, בפנים אסור כמובן לצלם ולא להוציא הגה ושלא כמו במקומות אחרים בעולם, אין במקום חנות מזכרות . למי שאינו מבין וקורא ספרדית קשה להבין משום שבמקום אין מילה בשום שפה בנוסף לספרדית. אין גם להשיג חומרי הסברה, כי עקב המחסור החמור בנייר בקובה לא נתקלנו בשום עלון, פרוספקט או חוברת לתיירים. האנגלים שבקבוצה מסתפקים אם כך במה שהם קוראים במדריכים Lonely Planet & Rough Guide ובתרגום המסורבל של פליסיטי (המלווה) ושלי.

למען האמת כאן מתחילה לחלחל למוחי ההכרה ששמונה שנות לימוד ספרדית לא היו לשווא. אני קוראת את כל מה שכתוב בכל מקום - ומבינה. אני מזמינה, מבקשת, מבררת ומתמקחת - כל זאת בספרדית. ואני, כנראה, עושה את זה כמו שצריך כי בכל מקרה הגענו לאן שרצינו, קיבלנו מה שהזמנו ושילמנו מה שחשבתי שביקשו. (ותודה למורותי לספרדית איבון ומירטה). צ`ה גווארה עדיין תופס מקום של כבוד בחיי היום יום של הקובנים. הם לובשים חולצות עם תמונתו, תולים פוסטרים ותמונות שלו בכל מקום, מצטטים אותו ואפילו תולים את דיוקנו, כמו גם דיוקנאות של קדושים אחרים, כדי שיגן עליהם מסכנות הכביש בכלי הרכב העתיקים שלהם.

בסנטה קלרה אכלנו בפעם הראשונה בפלדרה (paladera), מסעדה הנמצאת בבית פרטי. זהו פטנט קובני של השנים האחרונות שהומצא עם התפתחות תעשיית התיירות. מי שרוצה להקים פלדרה בביתו מתחייב למלא אחרי חוקים והוראות שונים ומשונים אבל, כמו שכבר הבנו, החוקים בקובה נועדו כדי שיעקפו אותם. וכך אכלנו בפלדרות קטנות (חוקי) וגדולות (לא חוקי), טעמנו דגים (חוקי) לובסטרים (לא חוקי) וצב (ממש ממש לא חוקי) והתפעלנו מדרך ניהול העסק שלפעמים עובדים בו כל בני הבית (חוקי) ולפעמים גם לא מעט שכירים (מאד לא חוקי). בכל מקרה, האוכל בפלדרות עולה בטיבו, טעמו והחביבות שבה הוא מוגש על כל המסעדות שבהן נתקלנו בדרך. מומלץ בחום.

זה היה גם המקום בו נתקלנו לראשונה בסופה טרופית. בעונה הזו של השנה זוכים המבקרים בקובה, וגם הקובנים כמובן, בחוויה המדהימה של סופות טרופיות. כמעט מדי יום, בשעה כלשהי אחה"צ, מתכסים השמים בעננים ומתחילה סידרה של ברקים מדהימים, החוצים את השמים ממש כמו זיקוקי דינור. לעיתים הם מלווים ברעמים, ולעיתים גם במטר סוחף של טיפות גשם ענקיות. ברוב המקרים הברקים נראים כאילו הם מתרחשים אי שם מרחוק, מאחורי מסך חצי שקוף, או מאחורי העננים. הברקים "רצים" לאורך קו האופק, מימין לשמאל, ומאירים את השמים, שבינתיים החשיכו, באור מדהים. לאחר חצי שעה או שעה הכל נרגע והשלווה חוזרת, כמו גם החום והלחות המעיקים. מי שלא חווה סופה טרופית כשהוא יושב בבר על גג המלון , עם קוקטייל ביד וקריאות של "וואו, וואו" נפלטות מפיו גם כנגד רצונו - הפסיד. 

לתחילת הכתבה

רמדיוס וטרינידד

תחנה שלישית - רמדיוס Remedios

נהגי הביקי טקסי שלנו בסנטה קלרה ארגנו לנו משאת שתיקח אותנו לרמדיוס. מאחר ובקובה קשיי תחבורה גדולים, נעשות נסיעות רבות במשאיות . התיירים נוסעים בדרך כלל באוטובוסים חדשים, חלקם ממוזגים, והנסיעה במשאיות אסורה עליהם. כך הם נמנעים מכל מגע עם חיי היום יום הקובנים. אנחנו דווקא רצינו לנסות לחוות ולהבין. כמובן שגם מה שנראה לנו קשה, בלתי אפשרי ו"איך בכלל ניסע בזה, זה מסוגל לעלות בעליה?" כשה"זה" היא משאית , עם ספסלים אומנם, אבל כזו שגורמת לי להתגעגע לטיוליות של הצופים. את כל הדרך עושים בתוך ענן שחור (המשאית פתוחה מהצדדים ומאחור) ורק 10 ימים לאחר מכן נגלה שזו היתה בעצם משאית דה-לוקס שאכן תוכננה להובלת נוסעים .

ברמדיוס אנחנו רואים בפעם הראשונה מה זו עיירה קובנית קטנה ושלווה. ככר אחת לא גדולה, שתי כנסיות, מוזיאון לתולדות העיר (יש בכל עיר בקובה) , קזה דה לה טרובה (בית המוזיקה, יש בכל עיר בקובה) ובר שמגיש בעיקר רום (יש בכל עיר). חברי הקבוצה, אנגלים כולם, לא חושבים שארבע אחרה"צ היא שעה מוקדמת להתחיל לשתות. רק לאחר מכן אנחנו מתפנים לשוטט מסביב לכיכר ומבקרים בכנסיה - העתיקה ביותר בקובה. משגיח עליה איש מדהים בן 79, כולו אש ולהבה למרות גילו, המספר את סיפור בניית הכנסיה ושיקומה לאורך השנים. אחר כך הוא מספר לנו גם על תולדות משפחתו ועל משאלתו לבקר בספרד, ארץ מולדת אבותיו. "למה לא נסעת עד עכשיו?" מתעניין אנגלי נאיבי אחד, עיניו של הקובני נוצצות "שתי סיבות" הוא אומר, "אחת - דולרים, והשניה" וכאן הוא עושה ביד תנועה של החלקה על זקן דמיוני- קסטרו. בהמשך נתקלנו שוב בסימן הזה אצל אנשים שלא רצו לבטא את השם המפורש.

עכשיו כבר עברו מספר ימים מאז הגענו לקובה ומתחילות לעלות השאלות הנוקבות, התהיות, הויכוחים והדיונים "מרקסיזם קובני - בעד או נגד". לפי מה שנראה ברחובות, יש כאן הרבה פחות רעב ומחלות מאשר בשאר ארצות אמריקה הלטינית. הסטטיסטיקה הקובנית מדברת גם על כמעט% 100 יודעי קרוא וכתוב. לעומת זאת בניגוד לפרסומים עושה רושם שיש בקובה לפחות 50% אבטלה וכולם משוטטים ברחובות באפס מעשה ומחפשים איך להעביר את הזמן. השאלה שחוזרת ועולה היא כמובן "מה עדיף, לא למות ברעב אבל לא להיות מסוגל להביע את דעתך האמיתית, לקבל טיפול רפואי וחינוך בסיסי כמעט בחינם אבל לא להיות מסוגל לעזוב את המקום בו אתה גר ?".השאלה נשארת עומדת ותלויה ואין לה כנראה תשובה.

תחנה רביעית - טרינידד Trinidad

טרינידד היא הקסומה שבערי קובה. מרכז העיר , שנראה כאילו קפא במאה ה- 17 , הוכרז על ידי אונסקו כנכס עולמי לשימור. מסביב לכיכר הראשית בעיר מספר מוזיאונים, מסעדות וחנויות, מרשימות ומלאות יותר מאשר בערים אחרות.

אבל הקסם של טרינידד טמון בבתים הקטנים המציעים חדרי ארוח מצוחצחים, בפלדרות המגישות את הארוחה על הגג הצופה על גגות הרעפים האדומים של העיר, בתענוג שבשיטוט מבר לבר, מהקזה דה לה טרובה לקזה דה לה מוזיקה -כשבכל מקום מנגנות להקות מצוינות הגורמות גם לעצור שבאנגלים לקום על רגליו ולהתחיל לרקוד סלסה כמו מקצוען (כמעט). במרחק חצי שעה נסיעה מטרינידד מצויים כמה חופי רחצה , ביניהם פלאיה אנקון, המספקים את כל תפאורת החוף הטרופי - חול לבן, ים בצבע טורקיז, עצי דקל ושלווה אין סופית.

בטרינידד התידדנו עם בעלות הבתים שהשכירו לנו חדרים ועם כמה נשים המנהלות בבתיהן פלדרות. זהו זן אחר של נשים קובניות, בעלות יוזמה ונחישות, שהחליטו להעניק לילדיהן חיים טובים יותר מאשר יש להן. לשם כך הן חוברות יחד, מעבירות מידע על תיירים המגיעים לעיר, מפנות את התיירים זו לזו ומארחות את כולם בחיוך גדול. בספר האורחים בבית שבו התארחתי הראתה לי מארי, בעלת הבית, הודעה שהשאירו מטיילים ישראלים שכבר התארחו אצלה. "אחי" כותב איל, בוודאי משוחרר טרי מצה"ל, "העיר הזאת מגניבה, אבל אין פה סטייקים, חבל על הזמן". לא, באמת כבר שנים לא שמעו כאן על סטייקים וגם כמעט על שום דבר נוסף לעוף, דג או חזיר שגם אותם אוכלים רק אלו שיש להם קשרים.

סימן אחד לכך שדברים משתנים בקובה היא התפשטות האינטרנט. פליסיטי, שליוותה את הקבוצה שלנו, היתה מופתעת לראות שבטרינידד יש כבר קפה-אינטרנט. בפעם הקודמת שבקרה בקובה, לפני מספר חודשים, היה אינטרנט קפה רק בהוואנה. בהמשך גילינו את הרשת העולמית גם בסנטיאגו דה קובה. כמובן שצריך להציג דרכון, ובכל מקרה במחיר 4-5$ לשעה האינטרנט אינו בהישג ידם של מרבית הקובנים, אבל בהסתמך על ראש הקומבינה שלהם, גם את הבעיות הללו הם יעקפו. האינטרנט, כמו גם שידורי הטלויזיה מארה"ב או ממקסיקו שיכולים לקלוט אלו הקרובים לחוף, יהוו נדבך חשוב בתהליך פתיחתה של קובה אל העולם, תהליך שכבר החל ובוודאי יצבור תאוצה בעתיד, גם אם הוא אינו לשביעות רצונות המלאה של קסטרו.

מה שכל הקובנים יודעים לעשות זה לרקוד, ובחינניות מדהימה, ללא קשר למין, גיל, גודל או צבע - כולם מתנועעים ומנענעים. לאוהבי הסלסה והרואדה, הריקוד הקובני, ביקור בקובה הוא חוויה שקשה לתארה במילים. גם לתיירים שאינם שרופים על המקצב, יציאה לברים ומועדוני מוזיקה וריקוד היא הבילוי הכמעט יחידי בקובה. ומתמכרים לזה. עם חלוף הימים נכנסים יותר ויותר לקצב ולאווירה והזמן עובר בסחרור נעים שמקורו בשילוב הקטלני של רום וריקוד.

לתחילת הכתבה

קמגוואי

תחנה חמישית - קמגוואי Camaguey

מתוך יומן הנסיעה, אחרי שישה ימים בקובה :

"בקובה לא מתאהבים ממבט ראשון, במיוחד אם מתחילים את הטיול בהוואנה, עיר עצבנית ולא נעימה. צריכים לעבור 3-4 ימים של טיול, נסיעה בדרכים בין הערים הקטנות יותר כדי להתאהב לחלוטין באנשים הללו ובארץ המקסימה והנואשת שלהם. כאב הלב הוא בן לוויה תמידי להרגשת השמחה והנעימות שמרגישים כאן. כל כך כואב הלב על חוסר התפקוד, הפוטנציאל הלא ממומש, בזבוז כח האדם וכו`. כל מה שהתמוטט בצדק בגוש הסובייטי ממשיך להתקיים כאן בצרוף עוני מנוון".

בקמגוואי נפגשנו לראשונה במונח "שוק חקלאי". מאחר ולא היה מבחר גדול או שפע של מצרכים לקניה ואכילה גם בחנויות בהם משלמים בדולרים, נראה לי שבשוק אפשר יהיה לפחות להצטייד בפירות וירקות לימים הקרובים. שכרנו ביקי טקסי וביקשנו שיקח אותנו לשוק. אין מילים לתאר את עליבותו של המקום ועליבות התוצרת. סביר להניח שהכל כמובן אורגני כי אין לי ספק שאין שימוש בחומרי הדברה ודישון. הירקות המעטים שהוצגו למכירה (בצל, תפ"א, שום,פלפל, תירס) זעירים ממש, כמו גם הפירות (בעיקר בננות). על מצב הבשר והדגים שעל הדוכנים מוטב שלא להרבות במילים. פתאום מצאתי את עצמי עומדת בפינה ובוכה, מתסכול, קצת מרעב והרבה מכאב לב על האנשים שצריכים לחיות ככה.

בעיר הזו גם פיצחנו את שיטת העבודה של הנערות העובדות. קובה עומדת כנראה לרשת את מקומן של תאילנד והפיליפינים כבכירת מדינות תיירות הסקס. מופלא בעיני ה דבר שכל זה מתרחש מול עיניהם של קסטרו ו"צבא" שוטריו. מאחר שאחת הסיבות למהפכה של 1959 היתה הפיכתה של הוואנה בשנות הארבעים והחמישים לבירת הזנות של הקאריביים , והרצון לחסל את התופעה, הרי זה ממש פתטי ש 42 שנה לאחר מכן ההיסטוריה חוזרת על עצמה. בכל מקום רואים זוגות המורכבים מנערה קובנית וגבר מערבי. חייבים לומר כי לא כל הנערות הן זונות מקצועיות. חלקן בחורות רגילות המקוות לקצת יותר מארוחה, יציאה למועדון או משקה. במצב הכלכלי שבו נמצאים הקובנים כל דבר שתקבל הבחורה מה"חבר" שלה לשבוע זה, יועיל למשפחתה.

למקצועניות (זונות לתיירים,בפי הקובנים) לעומת זאת שיטות עבודה משלהן. הן נמצאות בכל בר ובכל פארק, כשבמקרים מסוימים אפשר להבחין לא רחוק גם במי שמנהל להן את העסקים. אבל הן לא יגשו לכל אחד. בקבוצה שלנו, למשל, היו שלושה בחורים מקסימים, בסוף שנות העשרים שלהם. שלישיה שכל בחורה בלונדון או תל אביב היתה יוצאת בשמחה עם כל אחד מהם. בקובה לא נרשמה התעניינות מיוחדת. בעצם, בשום מקום לא ניסו להתחיל איתם. האמת היא שהם נעלבו ואנחנו, שאר הקבוצה, התפלאנו. בבר אחד נחמד בקמגוואי החלטנו לבדוק למה ומדוע. הושבנו אותם רחוק מאתנו על הבר, והתישבנו לצפות. המקום המה מבחורות, חלקן מקצועניות וחלקן חובבות, כולן לבושות בהידור, מאופרות ומטופחות. חוץ ממבט חטוף פה ושם לא קרה כלום.

לאחר כ- 45 דק` נכנסו לבר שני גברים מערביים, לבושים בחולצות כפתורים ומכנסי פנסים, חגורות ומוקסינים מעור משובח. לא עברה דקה והבחורות הקיפו אותם מכל עבר ולא השאירו להם פתח נסיגה. הסתכלנו שוב על החבר`ה שלנו, חולצות הטריקו, הכפכפים ומכנסי הברמודה שלהם בלטו אל מול האלגנטיות של השניים האחרים.  הבחורות בקובה לא פראייריות, למה להשקיע במי שלא בטוח כמה יש לו להשקיע בך, עדיף ללכת על בטוח ולהשקיע זמן במי שכבר מההתחלה נראה שארנקו תפוח יותר. בנסיבות החיים בקובה הן כמובן צודקות.

לתחילת הכתבה

בייאמו וסיירה מאסטרה

תחנה שישית - בייאמו, Bayamo

המקום החם ביותר עד כה. כשהגענו לעיר גם הכלבים שכבו מעולפים בכיכר, מתחת לעצים. אבל עם שקיעת השמש התעורר המקום לחיים. מגג המלון, כמובן עם משקה ביד, אפשר היה לראות את התושבים יוצאים לסיבוב בכיכר. את הילדים הקטנים הם מושיבים בעגלות זעירות הרתומות לעזים (לא לסוסי פוני או חמורים) הסובבות את הכיכר הלוך וסובב במשך שעות לקול צהלות הילדים.

האנגלים, הרגישים לכל פגיעה בבעלי חיים אפילו יותר מאשר לפגיעה בבני אדם, מתמלאים זעם ומנסים לשכנע את בעל העגלות לפחות לתת לעזים מים. לאחר דיון סוער בספרדית צחה (הוא) ומגומגמת (אני, בשום שעור ספרדית לא למדתי על זכויות בעלי חיים) הוא מתרצה. בקרב האנגלים נרשמת עוד נקודה לזכותי. עכשיו אנחנו כבר דמויות מוכרות בכיכר, וכל מי שיש לו מה להגיד, לשאול, לבקש או סתם רוצה להתחכך בזרים - מופיע. בערב אנחנו מוזמנים לקזה דה לה טרובה המקומי, ובאווירה חברית מוצאים את עצמנו , התיירים היחידים, רוקדים במשך שעות עם חברינו החדשים מבייאמו.

תחנה שביעית סיירה מאסטרה Sierra Maestra


כשהגיעה המשאית לקחת אותנו במעלה ההר אל המלון שבלב הסיירה מאסטרה לא האמנו למראה עיננו. משאית שנועדה להעברת בקר, ויצאה מפס הייצור של המפעל לא יאוחר משלהי שנות החמישים. כמובן שלא היתה מצוידת בסולם לטיפוס (פרות לא מטפסות) ועבור מי שהתקשה לטפס על הדופן והגלגל רצנו להביא כסא מתוך החנות הקרובה. מי שלא ראה אותנו אוחזים בחוזקה במעקה הרופף של המשאית, כשעין אחת מסתכלת בדאגה על המטען שלנו שגלש באיטיות לכיוון פתח המשאית והעין השניה צופה בחרדה בכביש הצר והמתפתל לאורך 24 ק"מ אל מרומי הסיירה מאסטרה ,לא ראה קבוצה של אנשים לחוצים.

הפרובינציה המקיפה את אזור הסיירה מאסטרה, ההרים הגבוהים בדרום מזרח האי, היא מקום הולדתה של המהפכה הקובנית לדורותיה. במרומי ההרים הסתתרו צ`ה, פידל ולוחמיהם ומשם ירדו להתקפותיהם הראשונות על מצבורי הנשק של הצבא. כאן גם החלה המהפכה הראשונה, זו של 1868 שבסופה, לאחר 30 שנה, זכתה קובה לעצמאות.

אזור הרי הסיירה מאסטרה הוא כיום פארק לאומי. הפסגה הגבוהה ביותר בקובה, פיקו טורקינו נמצאת במרחק כמה שעות הליכה במעלה השביל. אנחנו הסתפקנו בצעדה של שעה וחצי אל המפקדה של פידל וצ`ה, בליווי של שומרי הפארק. במקום אפשר לראות את בית החולים שפעל במקום, את תחנת הרדיו המחתרתית והבקתה בה התגורר פידל, במרומי עץ מסיבי. משום מה דווקא כאן אסור לצלם, ומכיוון שהמהפכה נגמרה כבר מזמן והמקום אינו משמש אלא כמוזאון, הדבר ממש לא מובן.

אנחנו התגוררנו בוילה סנטו דומינגו, המזכירה יותר מכל מחנה קיץ קומוניסטי מסרטי שנות ה- 70, אולם משמשת היום כבסיס לתוכנית תיירות אקולוגית המופעלת באזור. כדי לתייר באזור צריך לקבל רשיון וכך אפשר לשלוט על מספר המבקרים במקום, לכן גם ליווי השומרים בצעידה במעלה ההר. מה שמייחד את המקום הוא כמובן שפע הצמחייה הטרופית המקיף את הביתנים הספרטניים קמעה. מסביב דממה מכיוון שרק מספר מועט של מכוניות עוברות באזור, והקולות היחידים הנשמעים הם של ציפורים, צפרדעים ונהר יארה הזורם למרגלות הביתנים. והמוסיקה כמובן. גם כאן הופיעה משום מקום (או מהכפר הסמוך) תזמורת שניגנה ושרה ממיטב הרפרטואר הקובני, עם דגש על שירי הלל לצ`ה ולמהפכה. בסופו של הערב, כמו בכל מקום אחר בקובה, ניסו הנגנים למכור לנו קלטת ובה מבחר משיריהם. ה"בונוס" הפעם, בן דודו של הזמר שר לצ`ה ופידל בשעה שהסתתרו במחנה שלהם במרומי ההרים. לא קנינו.

לעומת זאת כן שחינו בפעם הראשונה בנהר. מרבית הנהרות שעברנו בדרך נראו מזוהמים למדי, למרות שבחלקם ראינו מתרחצים - אנשים, נשים, טף וחיות. נהר היארה במרומי ההרים היה צלול וקריר, תענוג אמיתי בימים שהטמפרטורה 34 מעלות והאוויר רווי בלפחות 95% לחות. כל כך לח ששום דבר אינו מתייבש. לא מה שנתלה בערב לייבוש ולא החולצה שלבשתי ובה הזעתי במשך היום. פשוט נורא. 

לתחילת הכתבה

סנטיאגו דה קובה

תחנה שמינית - סנטיאגו דה קובה Santiago de Cuba

ככל שמתקדמים מזרחה לאורכה של קובה הולכת הנוכחות האפריקאית והופכת לבולטת יותר ויותר. בסנטיאגו דה קובה הרבה יותר תושבים שחורים מאשר במקומות אחרים. אלילי הוודו והסנטרייה שהגיעו עם העבדים מאפריקה נפוצים כאן יותר, והמוסיקה מושפעת ממקצבים שמקורם ביבשת השחורה. לסנטיאגו מורשת תרבותית עשירה וגם כיום היא בירת האומנות והמוסיקה של קובה. זוהי מולדת סגנון ה"סון" הקובני והרבה מוזיקאים ומשוררים גדולים ,קומפאי סגונדו הוא רק אחד מהם, נולדו כאן .

אחד האתרים החשובים בעיר הוא בית הקברות סנטה איפיגנייה. למעלה מ- 8000 קברים מרשימים, של בני משפחות עשירות וחשובות נמצאים כאן כמו גם קברו של הגיבור הלאומי, חוזה מארטי וקיר הנצחה לחללי המהפכה. המקום בהחלט שווה ביקור. כדאי מאוד גם לבקר בקסרקטין מונקדה, היכן שנערך אחד הקרבות העקובים מדם של מהפכת הנפל של 1953 . במוזיאון כמות מרשימה של מוצגים הקשורים למהפכה כמו גם דגם של המבנה שעליו מודגם הקרב שנערך במקום ומדים ספוגי דם. יש גם תאור מצמרר של העינויים שעברו הכלואים במקום לאורך השנים שהוא שימש כבית כלא. בשום מקום אין עדות, כמובן, למה שעבר על אילו שהתנגדו למהפכה או שלא "התאימו" לה לאחר נצחון פידל והצבא שלו. אגב צבא, כיום השרות אינו חובה וזאת בגלל המצב הכלכלי. משפחות רבות אינן יכולות להרשות לעצמן בן או בת בצבא, כי הן זקוקות למשכורת נוספת וחיילים אינם מרוויחים משכורת. לכן היום משרתים בצבא רק מתנדבים.

כ- 20 ק"מ צפונית-מערבית לעיר נמצא אתר העלייה לרגל הקדוש ביותר בקובה. הכנסייה ובה פסל הקדושה הפטרונית של קובה, El Cobre ניצבת ממול למכרה הנחושת הגדול בקובה. הכל החל בשנת 1606 כאשר שלושה דייגים מצאו את פסל הקדושה צף על המים והביאו אותו למקום. מאז הפך המקום לאתר עלייה לרגל ודמותה הקטנה והשחורה של הקדושה מערבת עבור רבים מהמבקרים את האמונה הקתולית עם אמונת הסנטרייה.

ההמולה בכניסה לאתר מזכירה כניסה להרבה אתרים "קדושים" וקברות צדיקים במקומות אחרים בעולם, כולל ישראל. עשרות ילדים מוכרים כל דבר החל מזרי פרחים המוגשים לקדושה , דרך פסלים קטנים וגדולים שלה ועד חתיכות נחושת מהמכרה הסמוך. בתוך הכנסייה האווירה רגועה הרבה יותר, הארון ובו פסל הקדושה מוקף בכל כך הרבה זרי פרחים שקשה ממש להבחין בפסל, מה עוד שהוא קטן ביותר. האנשים מסביב נרגשים מאד. חלקם כורעים על ברכיהם ומתפללים, המבוגרים יותר יושבים על הספסלים הקטנים שמסביב ומתנים צרותיהם באוזני הפטרונית. הכל מתנהל בסדר מופתי ובשקט יחסי (אחרי הכל זאת עדיין קובה). בקומת הכניסה אני שומעת רעש מוכר אבל נשכח, תקתוק מכונת כתיבה ! מאחורי שולחן כתיבה ענקי עמוס בפנקסים וניירות יושב גבר כבן 50 ומדפיס. הסקרנות מתעוררת ואנחנו פותחים בשיחה. הוא מתעניין לדעת מהיכן אנחנו ומתרגש לשמוע שאני מישראל. האנגלית שלו לא רעה בכלל. מה הוא מדפיס?

"בקובה" הוא אומר, "מי שמצטרף לכנסייה ומוטבל מקבל תעודה המוכיחה את זה, וזה מה שאני עושה כאן". אנחנו מחמיאים לו על האנגלית, "לפני המהפכה, באמצע שנות ה- 50 , למדתי שפות באוניברסיטה" הוא מספר," אבל אחרי המהפכה אסרו על לימוד ותרגול האנגלית ואני כמעט ושכחתי אותה. רק בשנים האחרונות, כשהחלו לשוב התיירים, התחלתי לתרגל את האנגלית שלי מחדש".

אני מעלה את נושא יחסי הקומוניזם והכנסייה בקובה. ממה שנראה לי, יש דו-קיום שקט של השניים זה לצד זה. לאורך הדרך ובבתים שגרנו בהם, בכל אופן, ראיתי הרבה יותר תמונות של האפיפיור מאשר של פידל קסטרו.  הכומר צוחק צחוק מריר. "הכנסייה והמדינה לא מסכימות ביניהן. אנחנו (הנוצרים) צריכים להמשיך ולחייך למרות שאנחנו סובלים כאן מדיכוי, ממש מדיכוי" . אני מנסה לא להבליט את התדהמה שאוחזת בי למשמע הדברים. אני מניחה שהוא מרשה לעצמו לומר זאת כי אין הרבה סיכוי שמסביב מישהו מבין אנגלית. אבל האפיפיור היה כאן לפני קצת יותר משנתיים, אני מנסה, והוא כל כך פופולארי פה…. "גם האפיפיור היה צריך לחייך לפידל" , הוא מוסיף "לחייך בשבילנו. חייבים להאמין במשהו מעבר לאדם, ביישות רוחנית, אחרת קשה לחיות כאן…".

לתחילת הכתבה

ברקואה

תחנה תשיעית ברקואה Baracoa

ברקואה עיר קולוניאלית ומנומנמת היא העיר המזרחית ביותר בקובה, והמקום בו עלה כריסטופר קולומבוס על אדמת האי . זו היתה בירתה הראשונה של הקולוניה הספרדית אולם המבנה הטופוגראפי של האזור גרם לבידודה של העיר שהכביש אליה נסלל בסיוע סובייטי רק בשנות ה-60 של המאה הקודמת. זוהי דרך יפיפיה, שחלקים ממנה הם ממש עוצרי נשימה, המצויה במצב מצוין עקב מיעוט התחבורה וכלי הרכב המשתמשים בה. האזור שופע צמחייה, ועצי הקוקוס ומטעי הקקאו מעניקים לאזור אווירה של אי בים הדרומי.

בברקואה קיימתי את השיחות המעניינות ואני מאמינה שהכנות ביותר שהיו לי בקובה. טוני היה המדריך שלנו בברקואה, הבחור הפתוח והגלוי ביותר שפגשתי בקובה. הגדרתו את השינוי שחל בחייהם של הקובנים בעשור האחרון היתה מקסימה. "עד 1989 היינו ילדים מפונקים של אבא עשיר (בריה"מ). מרבית הסחר שלנו היה עם הגוש הקומוניסטי, קיבלנו תנאים מועדפים, נפט במחיר מוזל שיכולנו למכור הלאה במחיר מלא ועוד. ואז אבא פשט את הרגל, ונשארנו יתומים".

כיום רוצים כל הקובנים להשתלב בתעשיית התיירות, היכן שמצויים הדולרים. "הרבה יותר כדאי לפתוח פלדרה (מסעדה) מאשר להיות מהנדס. מהנדס מרוויח לא יותר מ- 20 $ בחודש. בפלדרה כל סועד משלם 8-10 $ לארוחה…. ובכלל, בעשור האחרון כל הדיבורים על השכלה גבוהה בקובה הם רק דיבורים. בגלל המצב הכלכלי הקשה האוניברסיטאות בקושי תיפקדו, אולי 15% ממספר התלמידים בשנות ה- 80, אז אין בכלל כל כך הרבה בעלי השכלה גבוהה כמו שאומרים. היום מה שמבוקש זה קורסים שיעזרו להשתלב בתיירות : שפות, מחשבים, נהיגה. זה מה שכולם רוצים". מסתבר שגם "להוציא" רשיון נהיגה זה סיפור מסובך בקובה.

נוסף לאנגלית המצוינת שלו, במבטא אמריקאי מושלם (זה מהטלוויזיה, הוא צוחק) טוני שוקד כיום על לימודי גרמנית. "אם מותר היה לנו לנסוע לחו"ל" הוא מהרהר, "הייתי רוצה לנסוע לגרמניה, לשפר את הגרמנית שלי. אבל אני בכלל לא רוצה לנסוע. כבר מזמן הבנתי שצריך לתעל את המחשבות והתקוות לכיוונים מעשיים, וחלומות על נסיעה הם לא מעשיים…".

ומה עם חופש בחירה והרגשת השייכות?  טוני מגחך, "בטח שהצעירים לא מרגישים שותפים למה שקורה. הדור המבוגר עדיין מרגיש שייכות למהפכה, כי הם לקחו חלק ועשו אותה בעצמם. אבל אנחנו, במה אנחנו יכולים לבחור כשיש רק מועמד אחד בבחירות. איזה החלטות אנחנו יכולים לקבל?". הוא מספר לי שמי שמביע דעות נחרצות נגד המשטר "מסומן" ונמצא תחת "מעקב". ברגע שימעד - תימצא סיבה לכלוא אותו.  טוני, בחור מפוקח ואינטיליגנטי, מנסה למצות את החיים במתכונתם הנוכחית עד תום. בברקואה הניתוק מהמרכז מאפשר יותר חופש מחשבה והנאה מהצדדים היפים של החיים. הוא מאמין שפתיחתה של קובה לתיירות תביא לבסוף שינוי ובינתיים מתרכז בשיפור השפות הזרות שהוא דובר ופיתוח מייזמים בברקואה שיביאו לעיר השלווה עוד תיירים.

לתחילת הכתבה

שוב בהוואנה

כמעט שלושה שבועות עברו מאז שעזבנו את הוואנה ועד ששבנו אליה. במהלך הימים האלו נפלה בחלקנו הזכות להכיר את נופיה ועריה של קובה (גם אלה שלא נזכרו כאן) ובמיוחד את האנשים הנפלאים החיים בארץ הנהדרת והקשה הזאת.
בערב האחרון שלנו בקובה, בבר לה פלורדיטה, הבר האהוב על המינגווי, פגשנו את מיגל, (באמריקה קוראים לי מייקל), גולה קובני החי בניו-יורק מאז 1961 . הוא ישב לי הבר, לוגם, כמונו, מהדאקירי המפורסם של לה פלורדיטה (רק אחרי 3 שבועות של שתיית רום אפשר להעריך את גודל כשרונם של הברמנים בלה פלורדיטה). הוא כאן בביקור מולדת בפעם השנייה.

כשמתו הוריו, אביו ב- 1962 ואמו ב- 1976 הוא לא הורשה לחזור ללוויות. ב- 1980 היו מוכנים לאפשר לו לבוא לביקור אולם רק עם דרכון קובני, מה שהיה יכול להגמר ברע אם היה נקלע לצרה בעת הביקור. בשנים האחרונות אפשר כבר לבוא עם דרכון אמריקאי. הויזה אומנם עולה הון (150$) ,צריך גם 5 תמונות ולמעלה מחודש של מריטת עצבים עד שמקבלים אותה, אבל הפעם הוא כאן לחתונת בתו של בן דוד והמפגש המשפחתי הזה, כמו גם האפשרות לשתות דאקירי בפלורידיטה עשו את הכל שווה.

"שנים חלמתי על זה" הוא מסתכל סביבו על ההמולה בבר, "כל דבר כאן מזכיר לי משהו. הצ`יפס (בננה מטוגנת ,ד.א)- בדיוק כאלה אמא שלי היתה מטגנת לי כל יום כשהייתי ילד. הדאקירי כאן - הכי טוב בעולם, זה הדבר האמיתי". עיניו של האיש בן ה-70 מתמלאות דמעות, "זאת הארץ שלי ואני אוהב אותה, היא יפיפיה והאנשים הפשוטים נהדרים. אבל אני לעולם לא אסלח לשלטונות שלא נתנו לי לבוא להלוויה של אמא שלי". וזוהי כנראה תמצית ההוויה הקובנית, ארץ יפה, אנשים נהדרים ומשטר קשוח ורודני שניסה אולי לעשות טוב עבור אזרחיו, אך נכשל בגדול ועכשיו האנשים האלה משלמים על הכשלון הזה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×