קוסקו, שווקים ורפטינג

פגישה ראשונה והתאקלמות עם העיר קוסקו, לאחריה שייט על נהר האפורימק, ולסיום שוק יום א` בפיסאק.
תומר בן אריה
|
מפה
תמונה ראשית עבור: קוסקו, שווקים ורפטינג
© עידו ויסמן

מתגלגלים לקוסקו  

19 שעות מחורבנות של נסיעה בדיר חזירים שהוסב לאוטובוס.

בחלקה הראשון של הנסיעה, כשלילה חשוך במיוחד שורר בחוץ, ההרגשה דומה להמצאות על אחד ממתקני הלונה פארק- נזרקים ימינה ושמאלה, מתרסקים על דפנות האוטובוס או היושב מהצד השני בכל עיקול או מהמורה. לפנות בוקר, מפציע השחר, ועמו מתחילים לטפס שוב בגובה- מגובהה של נאסקה עיר החוף לגובה 3500 מטר גובהה של קוסקו.  תוואי השטח משתנה כל רגע, מאזורים צחיחים למישורים עמוסי גידולים חקלאיים , כשברקע מלווים הרים האנדים.

"אני הולך למות!" צוחק שימי וסותם את האף בהפגנתיות עם היד .

בכל זאת - מה אפשר לצפות מהמקומיים הלא מתורבתים שנוסעים איתנו פרק זמן כה רב ללא שירותים ועצירות מעטות רק פעם בכמה שעות? הם עושים את צרכיהם בין המושבים...

"ואני משתגע מאיפה הריח... " אני מקבל את ההסבר.

ואז, בסיומו של אחד העיקולים, נגלית העיר- קוסקו, על כל הדרה.  הדרך המובילה לעיר נכנסת משלוחת הר הגבוהה מעט יותר מגובהה של העיר, דבר המאפשר תצפית על העיר, הפרושה כולה למרגלות הדרך. נזכר איך טל רשם ביומנו: "נעמדים לפניך קוסקו ומצדיעים " . עייפים ורצוצים מתלאות הנסיעה, מתמקמים בהוסטל הראשון שמצאנו- מלון דרכים בשם San Blass Dos ואוכלים את הפיצה הטובה ביותר בפרו ובכלל, הפיצה של Chaz Maggy. אני חושב שהעייפות העצומה וחוסר היכולת להתנגד, היא זו שבגללה הצליח שימי למשוך אותי לסיבוב בארים, אבל אחריו- אני לא יודע מה יוכל להעיר אותי...נירדם אל תוך לילה ללא סוף.

קוסקו מתעוררת לאיטה  וכך גם שימי, שנשאר עדיין לישון בעוד אני פוסע בין סמטותיה של העיר. דוכן חדש של עבודות יד, פרי מלאכת הצ`ולות המקומיות, מוקם לו ומצטרף לכמה עשרות אחרים שהוקמו מספר דקות קודם לכן. פסאז` שלם של דוכנים חובר לאינספור אחרים הפזורים סביבו וביחד יוצרים מבוך של שולחנות עמוסים תליונים שרשרות ואריגים.

משתחל ביניהן וסופג את אווירת המקום. השמש תלויה לה בדיוק במקום הנכון בשמיים, מאירה שמיים בהירים ותכולים, נקיים מכל. ובין כל אלה, במרווחים שנוצרים- נשמעת מוסיקה הלקוחה מעולם אחר- חלילי פן וגיטרות, שזורים בשירי פולקלור שקטים. צ`ולה מבוגרת, לבושה כמיטב המסורת בפונצ`ו עז צבעים ושמלה רחבת היקף, מציעה לי את מרכולתה- גרביים מצמר אלפאקות. המצלמה אחוזה חזק בידי, לא מפחד הגניבות אלא כדי לתפוס מעט מהמראות - עם כל מטר של התקדמות נחשף רובד שונה של העיר.

כל אותן שאלות תמימות ששאלו המורות לחשבון בכתה ג`, שאלות דוגמת "בידך 4 קילו עגבניות, שמחירן הכולל 8 קילו. כמה קילוגרם מלפפונים תוכל לרכוש בתמורה לעגבניות אם ידוע שמחיר המלפפונים 4 שקל לקילוגרם?" - מופיעות כמציאות, ולא כתרגיל חשבון הלקוח מספרי הלימוד. ממשיך ויורד בסמטה , המובילה אל הפלאזה -  מרכזה של היער, שם ממוקמות החנויות המערביות - אלו הפונות לציבור התיירים המערביים- בית קפה אחד נושק לאחר, מסעדה אחת ועוד אחת, חנויות בגדים בעלות חלונות ראווה נוצצים ... עיר בתוך עיר. חושב עד כמה המרחק קצר בין 2 העולמות, ההבדל הכה מהותי של להיות בצד הזה של הרחוב, או בצידו האחר .

לתחילת הכתבה

על נהר האפורימק

יום ראשון
קיימות מספר תופעות, דברים שניתן לבהות בהם ללא הפסקה, לדוגמה- להבות האש, תנועת העננים בשמים, או התרסקות הגלים בים. שתיים מאותן תופעות- מים ואש, אנחנו הולכים לקבל הישר אל הוורידים- במשך ארבעת הימים הקרובים- בצורת רפטינג על נהר האפורימק.

חוברים לשמונה ישראלים נוספים וארבעה אירופים, בנוסף עוד כשמונה אנשי צוות- מחברת Swiss Raft, החברה דרכה יצאנו לשיט. שבע שעות נסיעה, שחוצה את רכסי ההרים המשתרעים מערבית לקוסקו, ולבסוף `מנחיתה` אותנו על שפת הנהר, עמוסי ציוד: שלוש סירות רפטינג, שתי סירות רפטינג נוספות עמוסות ציוד קמפינג ללינה ואוכל, עוד סירת קטרפט (משהו יציב ואימתני לחילוץ לא עלינו.. ), וקיאק לחילוץ ממים סוערים.

נשכבים על שפת האגם, לתדרוכו של בוריס- מדריך הקבוצה כולה: "...שמו של הנהר ניתן לו על ידי המקומיים לפני מאות שנים, והוא מורכב משתי מילים בקאצ`וה (שפת האינדיאנים). אפורי= אל מק=דיבור, קול. ביחד- דיבור או קול האל. וכך הדבר, כרצון האל המים גואים ועולים לעיתים, שוצפים וגועשים, ולעיתים שקטים ושלווים כמי אגם.

שלא יטעה המראה הפסטורלי הנגלה לעיתים- הסכנה אורבת לאורך כל הדרך- זרמי מים חבויים מאיימים תמיד לשאוב את קרקעית הנהר, בורות נסתרים קברו בתוכם לא אחת מטיילים ולכן הדריכות המתבקשת לאורך כל המסע צריכה להיות בשיאה. את תחילת היום נעביר בתרגולות של התהפכות הסירות, חילוצים, והחלצויות לבד .... "

"אז מה, זה לא כמו בבניאס אה? קצת יותר מסובך ממה שחשבנו.. " לוחש לשימי, תוך כדי התפשטות וכניסה למימיו הקפואים של הנהר- תחילתם של אימוני הישרדות מאת בוריס בע"מ. כשלוש שעות של נפילות מבוימות מהסירה, היחלצות מכל מיני מצבים שאני מאד מקווה שלא נגיע אליהם במהלך המסע עצמו, ולאחריהן- הדבר האמיתי- עולים על הסירות ומתחילים לשייט, נדחפים על ידי זרם המים החזק של הנהר.

הדרך מטורפת- נעים בתוך ערוץ הנחל כשמימיו הגועשים של הנהר מובילים את הסירות בין האשדים הרבים שבדרך. לפרקים סכנת התהפכות הדורשת מיומנות יכולת והרבה כוח פיסי כדי להישאר יציבים ולא להתהפך, ולעתים סיאסטה על המים, רוגע ושלווה שאין כמותה בשום מקום אחר.  ביחד עם שימי וארבעת האירופאים עולים על הסירה המובילה כשבוריס מתיישב לו מאחור. מאחורינו- שתי סירות הישראלים הנוספות, תמיד במרחק ראייה קבוע, כשסוגרים ופותחים את `השדרה ` סירות הציוד, הקטרפט והקיאק. בוריס דרוך כמו קפיץ לאורך כל הדרך, כעיט מביט מצד לצד, תר אחר סכנה הבאה, עוקב בדאגה אחר הסירות הנוספות בשדרה, מפעם בפעם מעיר את תשומת ליבנו לסכנה עתידית.

"שמו של האשד הבא ... , דרגתו של האשד היא ... לפני x שנים נהרג פה .... תיזהרו! " נשמע כולו לא אחת , ספק להעשיר את ידיעתנו , ספק להעלאת הדריכות הנדרשת לפני כל מעבר אשד בעל רמת סיכון העולה על 4. בשעת ערב מאוחרת, עוגנים את הסירות, ומקימים את המאהל.

"חברה, אנחנו מאד מצטערים" נשמע קולו של אחד המדריכים, " שכחנו את ציוד המטבח על הרכבים ולכן נאלץ להכין את סכו"ם מקני סוף. כל מי שיכול לנדב אולר שוויצרי מוזמן, ועזרה נוספת בחיתוך ושיוף תתקבל גם היא בברכה." מול מדורה מחממת, מפשירים ומסכמים את חוויות היום הראשון על הנהר.

יום שני. 9:00 בבוקר, ארוחת הבוקר עוד מטיילת לה בין הוושט לקיבה, אבל שום דבר לא מפריע לבוריס לדרבן אותנו אל עבר הסירות. יום חדש על האפורימק יוצא לדרך.

את האשדים מקטלגים על פי סולם היררכי ידוע ומוסכם מראש- כשערכיו נעים בין 1 ל 6. 6 הינה הדרגה הגבוהה ביותר, כזו הניתנת למעבר מסביב בלבד- או בדרך הקרקע, או בדרך ערוץ עוקף. 1-3 הינן דרגות ביניים בקשיים סבירים הדורשים פחות מיומנות וכן רמה 4 המורכבת יותר ודורשת השקעה לא מעטה ויכולת טכנית קבוצתית- הם אלו שניתקל בהם היום.

מחר ננסה את כוחנו במעבר רמה 5, הדורשת ריכוז,טכניקה וכוח. מחרתיים, אם הכול ימשיך כמתוכנן, ונצבור את המיומנות הנדרשת לאישור של בוריס, נתמודד עם הרמה הגבוהה ביותר המאושרת: 5.5.  בינתיים- הרבה מאוד מים בפנים ושרירי ידיים מותשים מחתירה. הלימוד גובה מחיר לא קטן. ובכל זאת- ההנאה רק הולכת וגוברת.

אם אנסה לסכם את הדברים החשובים שקרו היום, אתחיל בתחושת האדישות הקולקטיבית לקור המים. אחרי אינספור פעמים של כניסה ויציאה, ולמימיו הקרים של הנהר, איבדנו כולם את תחושת הקור (ואפילו אני, הסובל כרונית מהעניין). נוסף לכך הוא ניצחונו המשכנע של הטבע על הקדמה. לא קרם לא אמצעי הגנה אחר, ואף לא חליפת הצלילה המסוככת עמדו כנגד היתושים. סוף היום השני, ששניים נותרים עוד לפנינו וכל גופי מנוקב בעקיצות נפוחות ואדומות, מגרדות עד כדי טירוף.

יום שלישי.  מים מים מים ועוד מים. מבוקר ועד ערב נלחמים בנהר. הפרקטיקה הנרכשת מתחילה להתגלות כשלקראת סיום היום כבר הצלחנו לשלוט לגמרי בסירה, ולנתבה כרצוננו בין האשדים.
"יופי.הייתם בסדר." מסכם בוריס בקיצור נמרץ את היום ומראה חיוך קטן, מראה לא רגיל !

מול האש המחממת של המדורה בערב- מתאספים כולם, לשיחת היום הרגילה. דינאמיקה של קבוצה . מדהים לראות איך מתפקדת קבוצת אנשים כל כך שונים, הנלקחים ממקום אחד ומושמים למקום אחר בעל כללי התנהגות שונים לגמרי, אמורים להסתדר ביחד, בפרק זמן לא קצר. `המשלחת` מונה 10 ישראלים, 2 קנדיים אוסטרי ובלגי. קשה להודות, והלוואי שיכולתי לתרץ זאת כצרוף מקרים אבל כמביט מהצד חש תחושת בושה בהתנהגותנו.

לא, אני לא מורה, לא צדיק הדור ולא מטיף או מחנך, אבל דעתי היא שאיפשהו, כל אחד מאיתנו הישראלים משמש שגריר קטן של המדינה. אולי רגעים אלו של קירבה אינטימית מיוחדת שכזו, בין אם על מימיו הסוערים של הנהר, או בכל טרק אחר, הם ההזדמנות להוכיח ולהראות שכל אותן סטיגמות ודעות הדבוקות לנו בכל מקום שאליו נלך שגויות. אולי זה הוא המקום, ופה ההזדמנות להוכיח אחרת- את הנכון והאמיתי.

ובכל זאת- התבטלות יתרה, גם כשצריך לתת יד לעזרה, חוסר רוח התנדבות, חוצפה משוועת, אגואיסטיות וחוסר נימוס כלפי הזולת וכלפי עצמנו. התחושה הגורפת, לפיה `אתמול השתחררתי מהצבא לאחר 3 שנים של קריעת תחת !, אני הולך לעשות מה שבראש שלי וכולם על הזין` חיבת להיפסק, ומיד.  אני משוכנע שרובם המכריע של המטיילים הישראלים לא כזה, אבל גם מיעוט זה - הוא בבחינת נזק עצום לתדמיתנו הירודה .

יום רביעי.  "אני מבקש, תישמעו להוראותיי !- אנחנו נכנס מצד ימין, לאחר מכן הזרם ימשוך אותנו לגדה השמאלי - אנחנו חייבים להתנגד בכל הכוח כדי לא להתרסק על הגדה- מה שיהפוך אותנו עוד לפני שנבין מה קורה. אחרי המעבר של האשד השני תיתכן התהפכות לצד ימין - תהיו ערניים ובהוראה שלי אם נידרש- כולם נשכבים לצד שמאל כדי למנוע זאת!" מתדרך בוריס לפני המעבר הצפוי בעוד דקות מספר של האשד המסוכן ביותר בקטע זה של הנהר - רמת 5.5.

" שמת לב שהפעם הוא לא חוזר על הוראות הבטיחות למקרה ומישהו נופל בכל זאת? " אני פונה אל שימי. "הפעם - אף אחד לא נופל ! ומי שכן... אני לא חושב הוראות אלו תהיינה בעלות חשיבות מסוימת... " הוא עונה. בעוד הוא עונה, שומעים את רחשי המים המתנפצים במרחק 100 מטרים בהמשך הערוץ. כוחות לא מעטים הושקעו,כוחות שנבעו בעיקר מפחד, ולבסוף, לאחר כדקה של לחימה חוזרת באשדי הנהר- שוב מתרפקים על זרם רגוע ושליו.

בשעת צהריים עוגנים את הסירות בפעם האחרונה, פורקים את הציוד ולאחר מכן מעמיסים את הסירות על גבי הואנים שמחכים. זהו, גם כמה עשרות קילומטרים של שיט על גבי האפורימק מאחורינו. חוויה מיוחדת ומסעירה. יותר מכל שונה. מפנה מבט אחרון אל עבר פיתולי הנהר, הממשיך ועושה דרכו אל קו האופק הרחוק, עולה על הוואן ונירדם את הדרך חזרה לקוסקו .

לתחילת הכתבה 

שוק יום א` בפיסאק 

 שימי מגדיר את המקום כגן עדן לאנשים כמוני, אלו ששוכחים את עצמם למראה דוכני מזכרות. כבר חמש שעות שמסתובבים, ובין הדוכנים הרבים של שוק יום א בפיסאק- והסוף עוד לא ניראה. על פי ספרי ההדרכה- מתקיים בימי א` ו-ג` שוק ססגוני בפיסאק- עיירה נחמדה ושקטה הממוקמת כחצי שעה נסיעה נוחה צפונית לקוסקו.

אז ידידי , כותבי המדריכים - שוק ססגוני הינו תיאור די רדוד למה שבפועל נגלה לעינינו - שוק מרהיב, חסר גבולות, מכיל אין ספור מזכרות פולקלוריסטיות- כפרטי לבוש שונים, תכשיטים, מאכלים, כלי בית, ציורים תמונות ומוסיקה מקומית .

אני מיד `מתאקלם` ופותח במסע רכש רחב היקף.
"אתה יודע מה הדבר הכי חכם שעשינו היום ? שואל שימי .
"לא, מה ? "
"זה שצמצמנו את הקופה והשארנו עלינו רק מעט כסף במזומן!" עונה לי שימי וצוחק אחרי לא יותר מחצי שעה בה חיסלתי חצי מיתרת המזומנים שברשותנו .

את היום סיימנו באחד מבתי הקולנוע המקומיים, צפייה בסרט חצי דמיוני בשם K-Pax. הסרט לא מנסה לשנות את העולם, לפחות לא במוצהר, אך רעיונות אחדים ממנו ראויים לתשומת לב נוספת.

אחד מאותם רעיונות, שמחשבותיי עליו המשיכו הרבה מעבר לשעת סיום הסרט, מדבר על הרעיון לפיו אנשים החיים בגישה על פיה לא נורא לעשות טעויות, מה שחשוב זה ללמוד ולתקן בפעם הבאה. על פי הגישה המתוקנת עלינו לנהוג כאילו אין פעם נוספת, וכי מה ואיך שננהג הפעם הזו- כך תיראה גם הפעם הבאה, לכן עלינו לשאוף כבר עכשיו לעשות זאת נכון.  אם אני זוכר נכון: "מחשבה שגויה היא לטעון שהפעם הבאה תהיה טובה יותר. זו הפעם, עשה אותה כמו שצריך! ".

לתחילת הכתבה

 

יעדי הכתבה

סגור
×