קנדה וארצות הברית - קרחונים, אגמים ושיעור בהיסטוריה

ממשיכים לקנדה בפורום מורחב: נוסעים ברכב שלג מיוחד על קרחון בפארק ג`ספר, משייטים באגם טורקיז יפהפה בלייק לואיז ומקבלים שיעור הסטוריה מהצ`יף ``קרייזי הורס``.
yosiyahalom
|
מפה
תמונה ראשית עבור: קנדה וארצות הברית - קרחונים, אגמים ושיעור בהיסטוריה
Thinkstock Imagebank ©

קנדה

מכיוון שאנחנו כותבים גם באתר הפרטי שלנו ומכיוון שאני קורא מושבע של שאר כתבי השטח בטיולי משפחות של "למטייל", אני משתדל לא לחזור על מה שאתם יכולים לקרוא שם ולכן, לעיתים, תקופות או אזורים שלמים עוברים בכתבה בלי פרוט (כמו פארק אולימפיק, וונקובר איילנד). לעומת זאת, לגבי מקומות אחרים יש את כל הסיפור (כמו האתר של קרייזי הורס). אז... החודש בתנו הבכורה שבה לארץ והמחישה לנו מה אנחנו עושים לחברים ולבני המשפחה. מרוב געגועים לקראת חזרתה אלינו, הגענו לאזור סיאטל (משם היינו אמורים לאסוף אותה) שבוע מוקדם יותר, ויצאנו לחקור את הפארק הלאומי אולימפיק (Olympik NP), משם ראינו את זיקוקי הרביעי ביולי של סיאטל מרחוק. טיילנו למפלי מירמיר (Marymere Falls) וביערות הגשם, פיקנקנו לחוף הפסיפיק אך לכל החוויות האלו יתלוו בזיכרוננו הגעגועים לאביבי (אותה אספנו משם יחד עם חברתה דניאל, שהצטרפה אלינו לשבועיים).

לאחר שנתנו לג`ט לג שלהן לחלוף בסיאטל יצאנו לקנדה לכיוון וונקובר. ישנו בריצ`מונד (Richmond) הסמוכה, שמהווה נקודה מצוינת ליציאה לכיוון וונקובר איילנד ולגנים הבוטנים היפים בעולם, בוטשרט גארדנ`ס המפורסמים. אנחנו התאכזבנו, אך מכיוון שבכל הכתבות שקראנו ההתרשמות היתה גדולה, כמו אצל זוג ישראלים שפגשנו שם וכמו אצל ילדינו הגדולים, הסיבה כנראה נעוצה בנו (קנטים בגינות מעולם לא עשו לנו את זה, במיוחד לאחר הסטנדרטים של הטבע ברד ווד פורסט, למשל). בכדי שדניאל תחווה נסיעת לילה ובשביל להגיע לג`ספר (Jasper), את מרחק ארבע מאות המייל לשם עשיתי ברצף והגענו בצהריים. חנינו בחניון Wapiti שבפארק ליד איילים, שהסתובבו בחופשיות לידנו ולהנאתנו הרבה. למחרת טיילנו באזור מליגן קניון, שם אפשר להתחקות אחר ערוץ הנחל השוצף, שיצר קניון עמוק ומפלים יפים לאורכו. את ארוחת הצהרים ערכנו ליד אגם מליגן היפה גם הוא. משם המשכנו לעבר הרכבל, שמטפס לפסגת אחד ההרים הסמוכים, חוויה מרגשת עבור הילדים, ופגשנו סוף סוף ביער הסמוך לצד הדרך דובה וגור, שהפכו את חווית הרכבל למשתלמת יותר.

בהמשך נסענו לכיוון Colombia ice field (שנמצא בגבול הדרומי של ג`ספר), לטייל באוטובוס שלג מיוחד שמגיע לקרחון. הנסיעה היתה נחמדה מאוד (תמר: מזכירה קצת את הנסיעה ברכב באגי בדיונות אבל בהילוך איטי, ברוך השם). הנהג שמילא גם את תפקיד המדריך שעשע אותנו בהסברים מתובלים בהרבה הומור, ולאחר שעלינו לקרחון הוא החנה את הרכב ואיפשר לנו לרדת ולחוות הליכה על גבי הקרחון. הילדים התמוגגו ואנחנו נהננו מהמראות היפים של השלג, צבעי הקרח ונחלי המים של שלגים שהפשירו. את פארק ג`ספר עזבנו לכיוון פארק באנף הסמוך לו. הנסיעה עוברת בדרך מדהימה עם נופים מרהיבים של הרי הרוקי המושלגים, אגמים, מפלים ויערות, כשפנינו מועדות ללייק לואיז. השייט בקייקים בלייק לואיז היה ללא ספק האטרקציה של הפארק מבחינתנו. לאגם צבעי טורקיז מדהימים (שנוצרים כתוצאה מסחופת העפר שמביאים מי הפשרת השלגים והקרח, שמכיל בתוכו מינרלים רבים המחזירים את הצבע הטורקיז-מט המדהים הזה), והוא נושק לקרחונים, דבר שמעצים את יופיו.

לאחר לינה בבאנף, עיירה ציורית, יצאנו לקלגרי (Calgare). בדרך שעון המיילים ברכב הראה שעברנו עשרת אלפים מייל עד כה. התמקמנו בחניון בכניסה לעיר ליד הכפר אולימפיק, שבולט במגלשות הקפיצה הגבוהות שלו, מה שהיווה תזכורת יחידה לכך שקר פה בדרך כלל ולכך שזו עיירה שמרכזת את התחרויות של ספורט החורף. כשהגענו לקלגרי הטמפרטורה עמדה על 33 מעלות צלזיוס ובכל העיתונים ומהדורות החדשות הזכירו שרק ב-1915 היה כל כך חם כאן. לנו לעומת זאת היה מצוין להתחמם לשם שינוי ולעשות שם את השבת. בקלגרי יצאתי לרכיבת אופניים של עשרים וחמישה מייל, כשאת הדרך למרכז העיר עשיתי בשביל אופנים לאורך הכבישים. העיר עצמה היא עיר צעירה ויפה עם ארכיטקטורה מודרנית, ובכל מקום רואים שהיא מרכז לאלפי החוות שבסביבה. כל בחור שני חובש כובע קאובוי מסורתי, מכנסי ג`ינס וחולצה משובצת. ואפילו ראינו חבורה צעירה שערכה מסיבת ברביקיו על חבילות חציר באחת המדרכות. לאחר מנוחה בסטארבקס לקפה עם חלב סויה וליטר מים קרים, חזרתי את הדרך בשביל לאורך הנהר שהגיעה כמעט עד החניון. אחר הצהרים שיחקנו כולנו מיני גולף, כשהבנים ואביב מנסים להכניס את הכדורים לחורים ואני ותמר מנסים להוציא מהם את איילת.

לתחילת הכתבה

חוזרים לארצות הברית

למחרת חוזרים לארה"ב. הדרכון האמריקאי של דניאל הסתבר כיעיל יותר מהגילוח שלי בבוקר, ומעבר הגבול היה קל ולקח פחות מחמש דקות. היעד הקרוב הוא הפארק גלישר (International Glacier Peace Park). הפארק הוא דוגמא לשיתוף פעולה בין מדינות (בפולדר שלו מוזכר גם שיתוף הפעולה בין ישראל לירדן בים האדום). גולת הכותרת היא הדרך החוצה את הפארק הנקראת Going-to-the-sun, ונחשבת לדרך הנופית הכי יפה בארה"ב. מסתבר שקרוואנים (גם קטנים) לא יכולים לנסוע בשל רוחבם, אבל אל דאגה- אנחנו שוב באמריקה והפארק מציע שלל אפשרויות, שביניהם נסיעה של שעות ספורות ברכב מיוחד, מעין לימוזינה של שנות הארבעים, בצבע אדום עם גג פתוח. הזמנו בטלפון סיור של שעתיים וחצי ליום שלמחרת. הנהג לבש לראשו מיקרופון להסברים ויצאנו לדרך. אני נהנה מהיכולת להסתכל למעלה לנוף ההררי והצידה לנחלים בתהום מבלי לנהוג, ותוך חצי שעה גם אנחנו מסכימים לתואר שהדרך קיבלה, ומוצאים עצמנו מנסים, לא ממש בהצלחה, להעביר את חוויית היופי למצלמות. למעלה בהרים עוצרים למנוחה של חצי שעה ופוגשים שם עז אלפינית שמיוחדת לאזור.

מדניאל, חברתה של אביב, נפרדנו בהלנה שבמונטנה ומשם המשכנו לילוסטון (Yellowston). לילוסטון הגענו לשבוע, וזה היה המקום היחיד שהזמנו לו מקום מראש דרך האינטרנט. על הפארק מסופר בכל כתבה שתפתחו (ואפשר גם להגיע לכתבה מצוינת בחיפוש לפי האותיות לעיל באתר המתחדש של למטייל- ויומינג ילוסטון). אצלנו באתר הפרטי תוכלו לקרוא על "הדובים" שטלטלו לנו את הקרוואן כל לילה, ולא אפרט כאן. מה שכן אפרט הוא על היעד בדרום דקוטה שנקרא קרייזי הורס (Crazy Horse Memorial), שהשאיר בנו רושם חזק מאוד להרבה זמן. רוב המטיילים מכירים את אזור הר רשמור בשל ארבעת הפסלים הגדולים של הנשיאים, והכתיבה עליהם בלבד מחזקת את העיוות ההיסטרי, אך אותנו הרשים הרבה יותר הפסל הענק שניבנה ממש ברגעים אלו (או בימים אלו, או יותר נכון בשנים אלו, או אפילו אפשר לומר ממש במאה הזאת). יש כאן בעצם שני סיפורים גדולים השזורים האחד בשני: הראשון הוא על מה שהיה לפני 150 שנה, והסיפור השני הוא על מה שיהיה בעוד מספר שנים דומה אך לא ידוע.

הראשון הוא סיפור ההסטוריה של ארה"ב ( לגביה האתרים הממשלתיים לרוב מסלפים את האמת, אם בגלל שהם באמת מאמינים שהכיבוש והטבח של האינדיאנים היו בלתי נמנעים ואם בגלל הבושה בפני הדור החדש): בשנות החמישים של המאה ה-19 החלו מתיישבים להתענין באדמתה הפוריה של דקוטה, אשר היתה מיושבת באינדיאנים משבט סו. ב-1868 נחתמה אמנת "פורט לרמי" בין בני סו לממשלת ארה"ב, שבה הובטח לבני סו שטחי אדמה נרחבים, שבהם יוכלו לנדוד בחופשיות ולהמשיך את אורחות חייהם. ב-1874 האמנה הופרה באופן חד משמעי כאשר סגן אלוף ג`ורג` קאסטר (שעל שמו קרוי פארק קאסטר במקום) הוביל משלחת לחיפוש זהב בגבעות השחורות שבאזור. למרבה הצער נמצא הרבה זהב, ומשלחות של כורים החלו לנהור לאזור באופן בלתי חוקי. בני סו הגיבו בפתיחה של הגדולה במלחמות האינדיאנים. לאחר שנתיים ולאחר שהאינדיאנים של המישורים הגדולים סירבו להיכנע, צבא ארה"ב ברשותו של הגנרל המבריק שרמן תכנן למחות את ההתנגדות האינדיאנים בהתקפה תלת ראשית.

בני סו ביחד עם עוד שבטים רבים אחרים התכנסו ברוזבד שבדרום דקוטה למשך השנה הגדולה האחרונה של חייהם, ולטעימה אחרונה של דרך החיים המסורתית שלהם. בין אלפי הלוחמים שהתקבצו היו הצ`יפים קרייזי הורס, סטינג בול, רד קלאוד, ליטל ביג מן ותו מונז. סטינג בול נכנס לטראנס וחזה את מותם של החיילים הלבנים, ואכן כאשר החלה המתקפה התלת ראשית על בני סו ובני בריתם הצ`יף הכריזמטי קרייזי הורס ביחד עם 1500 לוחמיו, מעוטרים בצבעי מלחמה, עצרו את המתקפה מדרום, הרגו 90 חיילים ומיד יצאו למתקפה שבה הושמדו קסטר וחטיבת הפרשים השביעית בקרב ליטל ביג הורן. זה היה הנצחון האחרון של האינדיאנים של המישורים הגדולים על הפולשים. ב-1877 נכנע הצ`יף קרייזי הורס בכדי למנוע הרג נוסף, ומסילות הרכבת והמתיישבים התקדמו באטיות. ב-1890 בוונדד ני, כשהצבא הגיב בתקיפות לחידושו של פולחן ריקוד הרוחות וטבח ב-300 גברים, נשים וילדים, נמחצה סופית התנגדותם של בני סו. על חוסר הצדק ההסטורי ניסו שוב למחות ניצולי בני סו וחברי התנועה למען האינדיאנים, כאשר השתלטו ב-1973 על וונדד ני ונלחמו בסוכנים הפדראליים 70 יום. כיום הדרך היחידה למחות על גזילת האדמות על ידי האדם הלבן היא להקים אנדרטה שתשקף את העוול, וכאן נכנס הסיפור השני.

הסיפור השני הוא סיפור הקמתה של האנדרטה הגדולה בעולם לזכרו של הצ`יף האמיץ קרייזי הורס, שמעולם לא צולם, מעולם לא הובס בקרב ומעולם לא הפר חוזה שחתם עליו. ב-1948 הצ`יף הנוכחי של בני סו שמע על פסל שזכה בתחרות פיסול דיוקנאות בשם קורצ`ק זיולקוסקי מבוסטון, וביקש ממנו להקים אנדרטה שתשמש משקל נגד לראשי הנשיאים בהר רשמור, אשר על אדמותיהם הנגזלות. קורצ`ק נענה בחיוב ותכנן פסל ענק שממדיו גדולים פי עשרה מראשי הנשיאים, כאשר ברור לו כי הוא הולך להקדיש את כל חייו לאנדרטה שאותה לא יראה גמורה בחייו ואשר אותה הוא מקווה ישלימו נכדיו. הוא חצב בסלע לבד בתנאים קשים עם כלים ישנים, כאשר ברוב הימים רק היעלים מארחים לו לחברה עד יום מותו ב-1982. מאז ממשיכים בניו ואשתו את הפרויקט. ב-1998 נחשפו הפנים של קרייזי הורס אשר מהווים רק כ-20 אחוז מהפסל. הפסל כולו הוא של הצ`יף רכוב על סוסו ומצביע לכיוון אדמות הגבעות השחורות אשר באופק, ומצהיר "אדמתי נמצאת במקום שבו קבורים מתי".

בביקורנו במקום אנו שומעים פיצוצים של המשך העבודה הנמשכת ברציפות כבר חמישים ושש שנים, ורק חוסר היכולת לצפות את האמצעים הטכנולוגים שיעמדו לרשות העוסקים במלאכה מקשה על הערכת תאריך הסיום. צילמנו את הילדים על רקע הפסל הלא גמור מתוך ידיעה כי התמונה תקבל משמעות בעוד הרבה שנים כשהם או בניהם או נכדיהם יטיילו שוב במקום, והפסל יהיה גמור בעוד הרבה שנים אחרינו. מחיר הכניסה הוא 21 דולר לאדם בכדי לממן את הפרויקט (אשר מנהליו דחו פעמיים את הצעת הממשל למימון הפרויקט והחליטו כי העם האמריקאי הוא שצריך לממן את האנדרטה). במקום גם מוזיאון לתרבות האינדיאנים, וניתן גם לקחת אבנים מההר למזכרת. טיילנו בפארק קסטר שליד העיירה קסטר (Custer) שבאזור. פארק יפה עם דרכי גישה נופיות, גשרים ומנהרות, שהוא מעין ספארי ואף ירדנו לשבילי עפר, אך החיות שמשכו את תשומת ליבנו יותר מכל היו הטימונים הרבים (מטימון ופומבה, בסרט "מלך האריות"). אלו הם נברנים קטנים, שחיים במחילות שהם חופרים באדמה. העייפות מהפארקים ומהטיול כבר נותנת את אותותיה ואנחנו מגיעים לדנוור כמה ימים מוקדם מהתכנון בכדי לנוח, ומחכים לכך שבעוד כמה ימים תצטרף אלינו רוני, אחייניתה של תמר, לחודש האחרון בארה"ב.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×