קשה להיות רווק, קשה להיות נשוי בפיליפינים

עופר נוסע לנופש בתפאורה הפסטורלית של האי מלפסקאווה. במהלך השהות הוא מתוודא לנסיונות של בחורות מקומיות למצוא בעל מערבי ודן בהיבטים שונים של הסוגיה.
עופר פריאל
|
מפה
תמונה ראשית עבור: קשה להיות רווק, קשה להיות נשוי בפיליפינים
© רתם סוננברג

גן עדן באי מלפסקאווה

אחרי שוב קצת ציוויליזציה במנילה אני טס לאי נגרוס, כי יש שם שני דברים: הראשון- יריד ענק על האי עם המון דוכני הסבר, דוכני קניות של מוצרים שמייצרים באי הגדול הזה ויריד אוכל ענק בצמוד (בחיים לא ראיתי כ"כ הרבה בשר ושיפודים במקום אחד). האטרקציה השנייה היא הר הגעש קנלאון שבחר להיות קצת יותר מדי פעיל בזמן האחרון ולכן הגישה אליו אסורה ולא יעזרו סכומי הכסף הנדיבים שהצעתי לאנשי הכפר הסמוך להר.

אני נוסע לסן קרלוס, שבצידו השני של האי. בתחנת האוטובוס התיידדתי עם כמה פיליפינים צעירים ובערב יצאנו לבלות בבילוי הפיליפיני האולטימטיווי- שירת קריוקי. המיקרופון שאמור לעבור משולחן לשולחן בפאב האפל נשאר בשולחן שלנו פשוט כי היינו היחידים במקום ואנחנו הפלאנו קולנו בשירה. המכונה המטומטמת נותנת לך ציון על השירה שלך! אני קיבלתי 82 שזה הרבה מתחת לממוצע של יתר יושבי השולחן שלי...והלאה לאי הבא בסדרת איי הויזאיאס. הפלגה של שעה ל

סבו
Cebu, ומשם 4 שעות אוטובוס בלתי נגמרות לקצה הצפוני של האי ומשם בסירה לאי מלפסקווה Malapascua. ארוכה הדרך לגן העדן של מלפסקווה. בשלושת הימים האחרונים נסעתי המון באוטובוסים, ג`פנים ומוניות. הכל מתערבב לי בראש מהדרכים המאובקות של הפיליפינים- המקומות, השווקים, המוכרים, הנהגים והנוסעים, הנוף. הנוף של הפיליפינים לא מרשים ברב הזמן. הכל מוזנח- הערים והכפרים נראים כמו גיבוב של גרוטאות שמטות לנפול, הכל בנוי כמו טלאי על טלאי, גגות מפח גלי על בתי כלונסאות, נחלי ביוב באמצע הרחובות ודרכי העפר המג`עג`עות שמקשות על הנסיעה. אפילו עצי הבננה שמכוסים אבק נראים עלובים בצידי הדרכים. אבל עכשיו, סוף כל סוף הגענו לגן העדן של מלפסקווה, וזה כבר סיפור לגמרי אחר.…

כפות הרגליים שלי מדשדשות במים כשאני יורד מהסירה אל החוף. אף מוכר לא ניגש אלי להציע את מרכולתו, אף נהג מונית לא מנסה לשדל אותי לעלות למונית שלו (גם ככה אין פה רכבים או דרכים באי הזה), אף זונה לא מנסה להצליב את מבטה עם שלי (מה שקרה כמעט כל יום מאז שהגעתי לפיליפינים) ואף קריאת "היי ג`ו" השמורה לתיירים לא מופנית אלי. רק שקט של אי קטן שכל גודלו שני קילומטרים רבועים עם כמה סירות והרבה דקלי קוקוס וחול לבן. זרקתי את התיק בחדר זול ויצאתי לשחייה שבסיומה שתייה קרה על הבר הצף כשברקע השמש שוקעת על איי הפיליפינים.

הימים הבאים הוקדשו למנוחה, לאוכל טוב ולצלילות. הפיליפינים מציעה מגוון אתרים גדול לצוללנים ומלפסקווה נראה כאחד הטובים שבהם. מגוון החי הימי פה מדהים- מלפפוני ים, סוסוני ים, כוכבי ים שונים ומשונים, סרטני קונכיה בגדלים מפלצתיים, מגוון גדול וצבעוני של אלמוגים ודגים והשיא- צלילה עם כרישים. את אחת ההפסקות מהצלילות עשינו על אי סמוך שכל רוחבו הוא 50 מטרים ואורכו 500. הוא משמש כתחנת מנוחה והתארגנות לדייגים וכרגע יש הרבה סירות באי. זה כבר ממש גן עדן, חול לבן ומקומיים שהאכילו אותי בעוף צלוי ובכוכבי ים.

לתחילת הכתבה

פילפיניות מחפשות בעל מערבי

בחזרה למלפסקווה אני הולך על החוף באי ונתקל בקבוצת בנות פיליפיניות שבאו לפה לחופש עם הכומר שלהן. התחקיר התחיל בעדינות- מאיפה אני, מה אני עושה וכו` ונמשך לאט לאט לשאלות עם כיוון מאוד ספציפי- האם אני רווק, מהי הבחורה האידיאלית עבורי, מה חשוב לי אצל בחורה וכו` וכו`. הן כולן רווקות והיו שמחות כך נדמה לי לתפוס בעל מערבי. במיוחד אחד כזה שדומה לישו (ואת זה הן אמרו!). נפרדנו אחרי סידרת צילומים משותפת וכתובות וטלפונים שקיבלתי מהבנות. קשה להיות רווק בפילפינים… אבל אם אתם חושבים שלהיות נשוי לפיליפינית זה קל… הרבה זרים הגיעו לפיליפינים וחזרו עם כלה ויש גם לא מעט מערביים שגרים ועובדים בפיליפינים והתחתנו עם פיליפיניות. זה מה שכתב אחד מהם על החיים עם אישה פיליפינית:
אתה נשוי לפיליפינית אמיתית אם:
-המקרר שלך תמיד מלא אבל אתה לא יכול למצוא שום פריט מזון שאתה מזהה.
-במקום נדוניה אתה מקבל את כל החשבון עבור החתונה וירח הדבש.
-מצופה ממך שתצליח לקרוא את מחשבותיה רק מלהסתכל על הגבות שלה נעות מעלה ומטה ובדרך שבה שפתיה מצביעות.
-מהרגע שהתחתנת יש לך 3000 קרובי משפחה חדשים שאתה לא יכול להבחין ביניהם.
-הבית שלך לא ממש עולה באש, פשוט יש לך דג שנשרף עד כדי פחם על כירת הגז שלך.
-היא אוכלת את הפירות שלה עם גבישי מלח ענקיים ואת העוף המטוגן שלה עם קטשופ בננה!
-אתה עורך מסיבה וכולם רבים על הזכות להוריד את העור מחזיר מת.
-לכל הילדים שלך יש 4-5 שמות אמצעיים.
-חשבון הטלפון שלך מורכב בעיקרו משיחות בין לאומית, שאורכה של כל אחת מהן הוא שלוש שעות בממוצע.
-היא מטאטאה את הרצפה עם משהו שמכשפות בדרך כלל עפות עליו.
-מכשיר בישול האורז דלוק 24 שעות ביממה וצורך 50% מהחשמל החודשי שלך ומתקציב המזון החודשי שלך.

לואיזה ברדה היא מלצרית באחת המסעדות שבמלפסקווה. היא בת 19, גרה באי לייטה הסמוך שבו היא לא מצאה עבודה מה שהביא אותה לפה (ולשכר הזעום של 36 דולר לחודש). היא שמעה על התוכנית שלי להפליג לאי שלה והזמינה אותי אליה הביתה. היא בדיוק יוצאת לחופשה קצרה של יום בבית ותשמח לארח אותי. תפסנו את הסירה לסן איזידרו והיא עמוסה כמו סירת פליטים. האנשים מצטופפים זה לצד זה כשהסירה מיטלטלת בים ויסיאס הגלי. כל אחד מצטנף ומתכנס בתוך עצמו ומעביר את הגלים בשינה או במחשבות. סן איזידרו היא עיירה קטנה מוקפת מטעי קוקוס. הבית של לואיזה נמצא בין השוק הקטן למגרש הכדורסל ובמרחק הליכה קצר מהחוף ומשוק הדייגים. הבית שלה בן שתי קומות וגרים בו אמה שלה, אביה החורג, שני ילדים (אחד שלה, אין לי מושג ממי) ושני ליידי בויס (גברים הלבושים ומדברים כמו נשים) שמשכירים חדר בבית לטובת העסק שלהם - מספרה.

אחרי שנת הצהריים לואיזה לקחה אותי לפארק הקטן שליד החוף, זה שזוגות מגיעים אליו כדי להביט בים ולהיות קצת לבד. "תיקח אותי איתך לישראל" היא אמרה פתאום, משאירה אותי נבוך ומגמגם. הסיכוי היחידי לבחורה החכמה הזאת לצאת ממעגל העוני והדלות הוא להתחתן עם זר (ולא מעט נשים פיליפיניות עשו את זה). לואיזה חיפשה את התשובה אצלי (אמרתי לכם כבר שקשה להיות רווק בפיליפינים?). ניסיתי להסביר לה על הבדלי מנטליות ותרבות, על זה שכנראה הבחורה שתחייה איתי את חיי תהיה ישראלית ועוד ועוד אבל היא היתה כבר במקום אחר, מחשבותיה נודדות אל מעבר לים שהיה מונח לפנינו כמו גבול שלעולם לא תוכל לפרוץ.

"בוא" היא אמרה פתאום, "נלך לבלות". בילוי מספר 1 - משחק כדורסל עירוני. השופט בסנדלים, השחקנים מעשנים בהפסקה שבין המחצית הראשונה לשנייה והקהל שצרח עד השמיים במאבק על כל כדור עוזב את המקום דרך המגרש 5 דקות לסיום כשהכל גמור. בילוי מספר 2 - "ביילי", שהוא ערב ריקודים שבו הבנים מזמינים בנות לרקוד, כל שיר- בת אחרת. כיף הא? עבור כל בת שהם מזמינים זה עולה להם שלושה פזו….

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×