קשמיר - לא מה שחשבת

על מה אתם חושבים כשאתם שומעים את המלה ``קשמיר`` ? הפגזות, פיגועי טרור, סכסוך בן עשרות שנים, גבול מתוח ? אז ככה: קאשמיר היא נופים שוויצריים, מטבח (כמעט) תורכי, בתי סירה בעיצוב אנגלי ומחירים הודיים! וכן אמא - הייתי בקאשמיר.
אסף
|
תמונה ראשית עבור: קשמיר - לא מה שחשבת

נוסעים לסרינגר

הדבר היחידי שאמא שלי ביקשה ממני לפני הנסיעה היה לא לנסוע לקשמיר (Kashmir), והנה שבוע אחרי הנחיתה בהודו אני כבר בדרך לשם. כדי להתרחק מה"שיחות על המצב" בדלהי (ביום-וחצי שלי שם כבר הספקתי לשמוע מור"קים, מרתקים דווקא, על מלחמת לבנון) אני נוסע למקום היחידי שבו דיווחים על מכוניות תופת הם בערוץ החדשות המקומי. איך אומר אריק סיני? "מכור".

ברכבת הלילה לג`אמו (Jammu) פגשתי 4 צרפתים נחמדים, ויחד המשכנו במונית ג`יפ לסרינגר (Srinagar), העיר הגדולה בקאשמיר, לגדות אגם דאל (Dal lake). הם היו קווין ודיוויד שני ראסטות שעובדים כאמני אפקטים ממוחשבים בפריז, וסיריל ומארי שני סטודנטים למדעי המדינה. הם נפגשו במקרה על המטוס מפריז, והחליטו להמשיך יחד. פרט נוסף חשוב: קווין ומארי היו זוג במשך 3 שנים. מעניין...

בעליה לקאשמיר ניכרת נוכחות צבאית, אבל במידה סבירה. מזכיר קצת נסיעה לצפון, נניח לאזור סאסא. בשעתיים האחרונות של הנסיעה כבר היה חשוך ומספר המחסומים הצבאיים עלה בהדרגה עד שלקראת הסוף נעצרנו לביקורת כל 5-10 דקות. הצעירים יותר מקרב הנוסעים ההודיים בג`יפ עברו חיפוש גופני. יותר מאוחר התברר לי שהעיתוי של הנסיעה- יומיים לפני יום העצמאות ההודי תרם רבות למתיחות הצבאית. כתיירים היינו פטורים מהחיפושים הגופניים, ודווקא אני כישראלי משכתי תשומת לב מיוחדת והתעניינות אוהדת במצב בארץ מצד קציני המחסומים. אחד מהם ממש נתקע איתי לדיון ארוך על ההיסטוריה של הסכסוך במזרח התיכון ועל הנסיגה מעזה. אפרופו "שיחות על המצב". כשהנהג והחבורה הצרפתית רמזו לי בעדינות שאולי כדאי שנזוז נאלצנו להיפרד, בלחיצת יד אמיצה.

בתשע וחצי בערב הגענו למרכז העיר השומם. כלב מת לא עבר ברחוב, ועל מקום לאכול בו ארוחת ערב לא היה על מה לדבר. רציתי לטלפן לבעל בית הסירה שאת בנו פגשתי בדלהי, אבל כל משרדי הטלפונים היו סגורים. האור היחיד, והמפוקפק, בקצה המנהרה, היה כמה ספסרי מלונות שחיכו במיוחד לנו. אני כבר דימיינתי את עצמי מעביר את הלילה בחדר מעופש ויקר להחריד, ומאד הופתעתי כשהובלנו אל בית סירה חביב לגדות נהר הג`הלמו, מחיר של 100 רופי כל אחד. מחיר סביר בהתחשב בזה שלא ממש היתה לנו ברירה.

לתחילת הכתבה

מתמקמים בבית הסירה

למחרת בבוקר יצרתי קשר עם באלוצ`י הבעלים של בית הסירה "גולדן הינד" והוא הגיע לאסוף אותנו, בהתחלה בשיירה של אוטו ריקשות, ואחר כך בשיקארה, הגרסה המקומית לגונדולה. נעים לשוט בשיקארה. המים כחולים עמוקים, ומכסים אותם שדות של לוטוסים ושל חבצלות מים צהובות. בדרך לבית הסירה עוברים על פני בתי עסק שונים. חנויות צעיפים, שטיחים, וגם מכולת שכונתית- כולם בנויים על כלונסאות בתוך המים, או על סירות שניתן להזיז ממקום למקום. בית הסירה של באלוצ`י מצטיין במיקום שלו, בתוך שדה חבצלות מים, משקיף לנוף פתוח של האגם. מרוחק מריכוז בתי הסירה וממוקדי התיירים, אבל מספיק קרוב כדי לאפשר "קפיצה" לעיר אם צריך משהו. לבאלוצ`י יש בעצם 2 סירות. אחת חדשה ומפוארת יותר, והשניה ישנה יותר וצנועה יותר, אך עם זאת צנועה יותר ומלאת אווירה. שתי הסירות מצויידות בפריט המפנק- אמבטיה עם מים חמים!

סגרנו על מחיר ל-10 ימים, מהם 5 בטרק בהרים, ופנינו להתמכר לחוסר מעש משובח עם הרגליים במים. שמש, רוח נעימה, ונוף של הרי ההימאליה מעבר לאגם. בשיחות על המרפסת של בית הסירה שוב יצא לי לדבר קצת על "המצב", אבל הפעם לקחתי את זה כמשימה לאומית אל מול פני "האויב" הצרפתי. בתמורה זכיתי להסבר מצד סיריל ומארי על ההצבעה הצרפתית נגד החוקה האירופית (הכלכלה - אלא מה?) וקווין סיפר לי על בית הכפר של הוריו אליו מגיעים כל חבריהם, בוגרי מהפכת הסטודנטים של 1968, לסופי שבוע ארוכים של ברביקיו ואורגיות. לכולנו יש שרוואל וכפכפים בתיק, אבל בעצם, המטען שכל אחד סוחב איתו - שונה מאד.

הפסטורליה הופרה למחרת בבוקר עם נחיתתה של קבוצה חדשה בסירה השנייה. שמונה ישראלים עם סרטים בשיער, באנג משופשף ומוזיקה גרועה בווליום מוגזם. את התמונה איזנו 2 קצינים משוחררים ובחורה נחמדה מחולון שעצרו כאן ל-3 ימים בדרך ללאדאק. וכך היינו - 12 ישראלים, 4 צרפתים והמשפחה של באלוצ`י כמיעוט אתני. לפי המסורת המקומית היינו צריכים להכריז על עצמאות. מאוחר יותר קיבלתי סקירה של הקבוצות השונות בהודו:
א` - הודים
ב` - מטיילים ממדינות שונות בעולם
ג` - ישראלים
בדיוק כמו ב"צ`אנקין מנשן" בהונג קונג.

את יום העצמאות ההודי העברנו, החולונית, הקצונה במיל` ואני ביום טיול בשיקארה. ביקרנו בשאלימר באג, פארק עתיר מזרקות וערוגות פרחים, ובמסגד האזאראטבאל. בדרך עצרנו לשחייה במים הקרירים של האגם. הגן שמחוץ למסגד הזכיר לי את גן הפעמון ביום שישי, כשתושבי מזרח ירושלים מנצלים את יום המנוחה לפיקניק על הדשא. הצטרפנו גם אנחנו לחבורות המפקנקים כשמנצור, הבן הצעיר של באלוצ`י והמדריך שלנו לאותו טיול (וטיפוס צבעוני למדי) הזמין אותנו לנגב צ`אפאטי ענק וסוג של ממרח אגוזים מתוק.

הערב ירד בינתיים והמסגד זהר בלבן כנגד שמיים כתומים-וורודים, ורכסי ההימאליה השחורים. המשכנו בשיט לילי לאור ירח. המטרה המוצהרת היתה לראות את סרינגר העתיקה, שבתיה נמצאים כולם על המים והתנועה נעשית כולה בעזרת סירות, אבל בעצם- הכוונה היתה לקחת אותנו לקניות. על כל רכישה מנצור והשיקארה וואלה מקבלים עמלה, כך שאף שהשעה התאחרה- להם הזמן לא דחק. התחנה הראשונה הייתה "אוריינטל אפיארי" - חנות הדבש של הדוקטור חסינה. הדוקטור חסינה היא דור שני למשפחת כוורנים ומייצרת כל מיני סוגים של דבש, בעלי תכונות שונות. יש דבש של לוטוס ודבש של חבצלות מים, שקדים, תפוחים, וזעפרן. כל סוג טוב נגד חולי אחר. אחד טוב לבטן ואחד לסינוסים, אחד נגד כאבי פרקים ואחר נגד כאבי ראש. מקום של כבוד שמור לדבש האופיום ודבש הגאנג`ה, שניהם בשביל מצב רוח טוב ונגד יתר הצרות שישנן. התחנה האחרונה היתה חנות למוצרי פפיר משה. כלים, פסלונים ואפילו רהיטים דקורטיביים מרהיהים ביופיים, אבל יקרים מאד, סימנו את סיומו של סיבוב הקניות הכפוי. וויתרנו על מפעל המשי, ועל פסלוני העץ, וחזרנו לסירה לארוחת ערב של אורז, ירקות בקארי ועוף. במטבח הקשמירי בשר הוא דייר קבע, ואפשר להשיג פה אפילו בשר בקר למי שמעוניין.

לתחילת הכתבה

טרק שהוא קמפינג

אחרי כמה ימי בטלה כאלה הגיעה השעה לצאת לטרק. בדיעבד -"טרק" - זו לא ההגדרה הכי מדוייקת למה שעשינו, "קמפינג" יהיה מונח יותר מדוייק. באלוצ`י דאג לכל הציוד, האוכל, טבח, וארבעה סוסי פוני שיסחבו את הכל כולל התיקים שלנו, כך שלנו לא נותר אלא להביא שק של מצב-רוח טוב. זאת לא היתה בעיה היות ולאורך כל הדרך צומחים שיחי גאנג`ה גדולים (להתלהבותם הרבה של הצרפתים). היום הראשון הוקדש להגעה לכפר נאראנאג, הסמוך לאתר עתיקות באותו שם. נמצאות שם חורבות מעניינות של מקדש הינדי בן בערך 1000 שנה, בו נהגו בני הפנדאו להעלות מנחות לברהמה.

בערב, על גדות הנחל, לאור המדורה, שמתי לב שאחת מקופסאות הקרטון שמחוץ לאוהל המטבח זזה בכוחות עצמה. בדיקה קצת יותר מדוקדקת של העניין האירה את עיני - באלוצ`י הביא שלוש תרנגולות חיות לטיול. הקאשמירים האלה, לא יכולים בלי בשר. בשלב זה התרנגולות עדיין קרקרו בעליצות. נקרא לזה "עידן התמימות".

למחרת התחלנו בטיפוס לכיוון הקרחון "הרמוק" בגובה של בערך 4000 מטר. זה טיפוס לא קל ודי ארוך. כמה שעות של הליכה בשביל הררי צר ביערות אורן, קטעי סלע חשופים, ופה ושם נחלים. לפעמים צריך לפנות את השביל לטובת עדר עיזים, או בולי עץ שנחטבים במעלה ההר ומגולגלים למטה לכיוון הכפר. בסופו של דבר מגיעים לאזור הקרחון. גבעות ירוקות מחורצות נחלי מים קפואים ומפולות סלעים אפורים שכשהולכים עליהן אפשר לשמוע את פכפוך המים שזורמים תחתיהן. פרחים צהובים ולבנים נקדים את ירק הגבעות ומקצה האופק עד קצהו שולטות בקו הנוף פסגות הרים מכוסות בשאריות של שלג, מסמנות את הרכסים שמסביב. ומעל כולן ההרמוק עם גוש הקרח הענקי שמזין את הנחלים והאגמים שמסביב ושבלילות ניתן לשמוע מכיוונו את הצליל העמום של ההתבקעות האיטית של הקרחון. ברגע שהשמש שקעה מאחורי ההרים הטמפרטורות צנחו בצורה דראסטית ואנחנו נצמדנו אל ספלי התה ואל המדורה. תפריט ארוחת הערב כלל ירקות, אורז ו... עוף. למחרת בבוקר זוג התרנגולות היו קצת יותר בשקט ונראו כאילו אבד להן דבר מה.

מהמחנה הזה לא זזנו יותר, רק שיפרנו את המיקום שיהיה יותר קרוב לנחל ומפה יצאנו לטיולי יום. הראשון לאגם שקט וצלול בשם סראבאל שמנזקז את הפשרת מי השלגים מצידו הצפון מזרחי של ההרמוק. ערכנו פיקניק נחמד ליד האגם ואני עזבתי את הקבוצה והמשכתי לטפס לכיוון קו הרכס לבדי. העלייה היתה קשה אבל בהחלט שווה. הגעתי למעלה בסוף השקיעה והספקתי עוד לראות את העננים משנים צבע מכתום זוהר, לוורוד חיוור, ושוב ללבן תכלכל במערב. ואז עלה ירח כמעט מלא במזרח, מתגנב לאט מאחורי ההרים שופך אור כסוף על ההרים והעמקים שמתחתיו. זה היה באמת רגע נדיר ושופע חסד שהעניק לי הטבע. לא יכולתי להסיר את העיניים מהירח זמן רב. רק אחרי שהוא נעמד גבוה בשמיים עשיתי את הדרך הארוכה חזרה אל המחנה, הפעם לאור ירח שהקל עלי למצוא את הדרך. הגעתי בדיוק בזמן לארוחת הערב, שוב עוף.

האיש והירח. למחרת הלכנו אל האגם גאנגה-באל, מצפון מערב לקרחון. אלה בעצם 2 אגמים שקשורים בינהם בנחל עז זרימה, בצבעי כחול וטורקיז עמוקים, לגדותיהם עדרי פרות וסוסים, מסביב שלוות אלוהים. בלילה הקודם נגמרו העצים למדורה כך שלא היה איך להתחמם בקור של בערך 2 מעלות. משמונה בערב שכבתי באוהל מכוסה בשמיכת צמר וחופר בשק"ש וייחלתי לשינה שתבוא. זו באה אחרי כמה שעות טובות, ובבוקר הרגשתי חולשה מעייפת. לקחתי לי את הזמן והלכתי לאט, בנפרד מהקבוצה, בקצב שמתאים לי, והקדשתי את אחר הצהריים למנוחה מחממת בשמש. הרוח הקרירה מנעה ממני לשים לב עד כמה חזקה הקרינה, ובסוף היום הייתי צרוב כהלכה, בנוסף על התשישות. את הדרך חזרה שוב עשיתי לאיטי, הפעם בחברת שני רועי עיזים מזוקנים. אף על פי שלא הבנו אחד את השניים בכלל הלכנו יחד עד למחנה. מדי פעם עצרנו להפסקת שתייה, ואפילו כיבדו אותי במסטיק. במחנה, כמו שצריך, הם קיבלו מהטבח תה והתכבדו בנרגילה.

אני חייב להודות שאני לא נוטה לשמוע לאזהרות של אחרים ובדרך כלל צריך ללמוד את הלקח על בשרי. אמרו לי שסין קשה, ואני נסעתי בלי הלונלי פלנט ועם שיחון שאמא שלי התעקשה לקנות יום לפני הטיסה (ואחר כך הציל את שפיותי). אמרו לי שקלקול קיבה זה רק עניין של זמן בהודו, ואני, שנהניתי משבועיים ראשונים של יציאות מסודרות, חשבתי שגם זו הגזמה שכזו. הלילה האחרון נתן לי את הסטירה בפנים שהייתי צריך. אני אחסוך בפרטים ואומר רק שהתרנגולת האחרונה נקמה את נקמתה. מה שכן - אני חייב לציין שאחרי חצי לילה של הקאות ושלשולים, להרים את הראש ולראות את הקרח שעל ההרמוק זוהר באור של ירח מלא ולשמוע קריאות של ינשופים ותנים במרחק, זו כבר חצי תרופה.

לתחילת הכתבה

בחזרה לעיר

היום הראשון הוקדש לקיפולים וחירידה חזרה לכפר נאראנאג, ומשם 3 שעות נסיעה בג`יפ חזרה לסרינגר, ולפרס הגדול - אמבטיה חמה !!! הטרק לא היה קשה פיזית במיוחד , אפשר אפילו להגיד שהוא היה די קליל. אבל הקור ב-2 הלילות האחרונים וקלקול הקיבה השאירו אותי מרוקן מאנרגיות ואת היומיים הבאים ביליתי ברביצה על מרפסת בית הסירה, קורא, שומע מוזיקה ומסרב להצעות של הסוחרים השונים שבאו לבקר בסירה שלנו עמוסים כל טוב: תכשיטים מכסף ואבנים טובות, מוצרי עור, פשמינות מצמר קאשמירי וכל מיני שטויות אחרות. אומרים עלינו פה שאם אנחנו כבר מסכימים לקנות גלויה, גם אז אנחנו מתמקחים. הצרפתים דווקא נהנו, ונענו לחיזורי הסוחרים והשאירו בסרינאגר כמה מאות יורו טובים.

השהייה בבית סירה היא חוויה נחמדה מאד. החדרים מפנקים, האגם והנוף שמסביבו מספקים תפאורה נהדרת, והיות ומשלמים מראש עבור הלינה והארוחות, נפטרים מהמגע התמידי עם הארנק שכל כך מאפיין את הטיול (אלא אם כן החלטת לקנות שטיח ממשי), שגם זה סוג של שקט נפשי. מצד שני, יש גם איזושהי הרגשת מלכוד. התנועה מקום למקום קשה יותר, אם האוכל בסירה לא מוצא-חן בעיניך, אין הרבה מה לעשות עם זה, ולפעמים היוזמות העסקיות של בעל הבית יכולות להיות מעיקות. לפני שמגיעים לבית הסירה כדאי להצטייד בכמה דברים שלא יהיו בבית עצמו: נייר טואלט, מים מינרליים, צ`ופרים, פירות, דוחה יתושים וכאלה דברים. חשיש לא יחסר.

הצרפתים עזבו יום לפניי, לדהרמאסלה. נפרדתי מהם בקריאות "אורוואר" נרגשות, והשבעתי את קווין שאם אני מגיע מתישהו לפריז הוא חייב לקחת אותי לבית הכפר של הוריו. אגב - הוא ומארי? מה נראה לכם? לקחתי לי עוד יום של שקט, ביקרתי בשוק הירקות הצף, כמה סידורים אחרונים והיידה - לכיוון לה, בירת לאדאק. אבל זה כבר סיפור אחר...

לתחילת הכתבה

 

יעדי הכתבה

סגור
×