ריקוד אחרון ופרידה

את ימינו האחרונים באי הצפוני בילינו בהגשמת כל החלומות האחרונים שלנו, נו טוב, כמעט כולם... ואז.. חזרנו הביתה :)
משפחת עדוי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: ריקוד אחרון ופרידה
© מאורי הירש

דולפינים ב-פאיהיאה

נו טוב, לא היה לנו מזל עם דולפינים. בגואה ראינו רק זנב דולפין מרחוק, כששטנו לראות לויתנים, הדולפינים היו עסוקים בדיוק בהתחייבויות קודמות, כך שהיינו חייבים, אבל ממש חייבים לראות כמה, פשוט כי אילאיל כל כך חיכתה להם. הדולפין הוא כמובן החיה האהובה ביותר על אילאיל, ראינו כל כך הרבה חיות במסע שלנו והיה חשוב לנו שתיפגש גם עם החיה שהיא הכי אוהבת. לכן כששהינו בפאיהיאה (Paihia) נרשמנו לשייט שנקרא "החור בסלע" מכיוון שידענו שיש סיכוי שנראה בו דולפינים. האמת שיש עוד סיבה, נוסטלגית משהו- לפני 15 שנה רמי ואני שטנו באותו שייט ואהבנו אותו מאוד, שם גם קבל רמי את הרעיון לטיול שלנו, אבל זה כבר סיפור אחר.

לכן, חמושים במשקפי שמש, פליז (טוב, אמנם הצהירו בניו זילנד על קיץ, אבל לנו היה קר...) ואופטימיות התייצבנו לשייט. מה אגיד לכם על השייט, היה באמת כייף, הנוף היה נפלא, הים חלק ומצב הרוח היה טוב. גם הקוריוז של הספינה השטה בתוך החור בסלע היה מהנה ביותר, אבל אין ספק שגולת הכותרת הייתה הדולפינים.

אילאיל שהתפללה כל הדרך שתראה סוף סוף דולפינים, זינקה באושר אל הכיוון המדויק בו הופיעו לפתע גופים גדולים וכסופים. הם לא הגיעו בבודדת, זו הייתה להקה שלמה של דולפינים ששחו לצד הספינה בדיוק במקום בו אילאיל ניצבה. להפתעת כולנו ובמיוחד להפתעת הצוות הביאה עמה הלהקה גם את הדולפין הקטן שנולד לא מזמן. מסתבר כי הדולפינים אינם נוהגים בדרך כלל לחשוף את הצאצאים שלהם לעיניי אנשים, אבל הם כנראה שמעו שאילאיל על הסיפון והחליטו להפתיע אותה...

הדולפינים שחו נמרצות לפה ולשם, קפצו וערכו מופעי אקרובטיקה מרשימים, אך לצערנו נאלצנו להיפרד מהם ולהמשיך בשייט. "יש סיכוי שתראו אותם גם בדרך חזרה", ציין אחד מאנשי הצוות ואכן הם חיכו לנו, בדיוק במקום בו נפרדנו מהם, ממשיכים במופעי האקרובטיקה ומתיזים עלינו שפריצים של מי ים. נפרדנו מהם בצער וחזרנו לכיוון פאיהיה.

לתחילת הכתבה

צפון ניו-זינלנד

על איאן שמענו בתמז מבחור שמכר מזכרות לתיירים. הוא אמר לנו שאיאן הוא המורה הטוב ביותר להכנת תליונים מאורים בכל ניו זילנד. נסענו ולא התאכזבנו. איאן בחור ביישן ומופנם למראה התלהב מהעובדה שהילדים רוצים ללמוד להכין תליונים מאורים מעצם. הוא אמר שאילאיל היא התלמידה הכי צעירה שהיתה לו מעולם ולכן יזדקק לעזרתנו בחלק היותר מתיש של העבודה.
 
כל ילד בחר דוגמא, איאן שרטט את הדוגמאות, הדביק אותן על העצם וניסר את הצורה, כדי לחסוך לילדים את העבודה, שלפי טענתו מתישה הרבה ילדים בדרך אל התליון הנכסף. רותם בחר להכין כריש, יעלה עוגן ואילו אילאיל בחרה זנב של לויתן. כל אחד מהם קבל פצירה ויאללה לעבודה. לאחר 5 שעות של שיופים אין סופיים בטכניקות אותן לימד איאן, כשברקע מתנגנת מוזיקה מאורית עכשיוית, הסתיימה העבודה.

תוך כדי עבודה למדנו לא רק על טכניקות העבודה בעצם אלא גם על חומרים נוספים איתם איאן עובד, המשמעויות של הסמלים המאורים, כלי נגינה מאורים ועוד. בסוף התהליך הבריק איאן את התליונים הגמורים והכין עבורם שרוכים לתליה על הצוואר. כל אחד מהילדים תלה על צווארו את התליון המוכן מעשה ידיו להתפאר וחייך בעייפות ובגאווה אל המצלמה. אנחנו ממליצים בחום לבוא ולחוות ולקחת אתכם הביתה בסופו של יום תליון מעשה ידיכם, מזכרת נפלאה מניו זילנד. האתר של איאן.

אל הנקודה הנחשבת לצפונית ביותר בניו זילנד- קייפ ריאנגה (Cape Reinga) הגענו לקראת צהריים של יום אפלולי במקצת, שמחנו על כך, כיוון שהקיץ שהגיע באיחור כה רב ניסה להשלים חוסרים והפציץ את כל מי שחשף פיסה חשופה מעורו בקרניים עזות שהותירו בנו את התחושה של שהייה מתמדת על המנגל. טיפסנו לכיוון המגדלור, הטלנו על הילדים את המשימה לחפש היכן נקודת המפגש של ים טזמן והאוקיאנוס השקט, מותר לציין שהם מצאו את הנקודה במהירות, אי אפשר לפקשש את מפגש הגלים המסעיר שמתחולל שם.

להבדיל מבלאף- הנקודה הדרומית ביותר בניו זילנד, קייפ ריאנגה היה גדוש במבקרים רבים שדפקו פוזות ליד השלט הצהוב המפורסם המציין את המרחקים משאר העולם. גם אנחנו הצטרפנו אליהם. הרגשנו שעשינו את זה, ממש נסענו מדרום לצפון, מדן ועד אילת אבל להיפך. כשעומדים למרגלות המגדלור ומתבוננים אל האופק יש בהחלט תחושה של בדידות. הרוחות דחקו בנו ללכת משם ואנחנו החלטנו לזרום קצת עם האדרנלין שפעם בנו ושמנו פעמינו אל החוף שנקרא
90 mile beach והוא למעשה חוף של 90 ק"מ בקירוב.

מה שמעניין בחוף הזה במיוחד הוא נושא הגאות והשפל וכאן בא המקום של רמי להסביר לכם על הנושא: בגלל הפרש הגבהים המזערי בחוף הזה, ההפרש בקו המים בין הגאות לשפל מגיע לעשרות מטרים, לכן כל גל שמגיע לחוף "רץ" עליו למרחקים ארוכים. החול בחוף קשה ומהודק ואחת האטרקציות היא לנסוע על החוף ולהכנס למים הרדודים מאד, הרכב מטיס מים לכל הכיוונים והאדרנלין מרקיע שחקים, ביחוד כשנוסעים מהר מאד, מה שמפחיד פולניות מאוד מאוד (אוי, הנקמה המתוקה). על החוף הארוך (87 ק"מ) שרוחבו מגיע למאות מטרים, ניתן לשכור טרקטורונים או תלת אופן עם מפרש (שכחתי את שמו) ולהנות מטיפוס על דיונות או סתם נסיעה על החול.

ממש לפני שהתחלנו לנסוע ראינו מרחוק עדר של סוסי בר ששוטט לו לכיווננו. כמובן שיעלה זינקה אליהם בהתלהבות. אני קצת פחות התלהבתי, בייחוד בגלל העובדה שלא היו מסורסים וחששתי שיהיה להם מזג חם. הסוסים התקרבו אלינו בעצלתיים, יעלה חיכתה להם עם שפע של תפוחים ולחמניות, הם נענו להזמנה וכרסמו במרץ. כשתם המזון "בבופה הנייד" החליטו לנסות ולכרסם קצת מהגומי של הרכב. מחיאות הכפיים שהשמיעה יעלה שלחו אותם לדרכם, הפולניה נשמה לרווחה... החלטנו לצאת לדרך ולנסוע לאורך החוף.

נסענו לנו לתומנו על קו המים כשרמי החליט שהוא מוכרח, אבל מוכרח להפוך את הרכב לאמפיבי ולהיכנס קצת לים. אוקיי, כאן נפל לי האסימון, כשנסענו בכביש התלול ביותר בעולם כל המתקפה הפולנית לא עזרה לי, לכן ללא כל נשק הולם הבנתי כי נפלתי במלכודת ונאלצתי להסכים לניסיון ואף לנסות לצלם אותו. המכונית האיצה, רמי נסע לאורך החוף וניסה לתפוס גלים, כל גל אליו נכנסנו האט את מהירות המכונית באחת.

הילדים צווחו מאושר מאחור, אני ניסיתי לייצב את המצלמה ולצלם את הרגע ורמי חייך חיוך כל כך גדול שתהיתי אם הוא יתקלף לו פעם מהפנים. חזרנו על הניסיון פעמים רבות. לאחר מכן הייתי זקוקה להרבה זמן כדי להתאושש מזרם האדרנלין שפרץ לי ללב וגרם לו לפעום בקצב רצחני.

כדי להעלות עוד יותר את המוראל שכרנו טרקטורון ורמי לקח את הילדים לסיבובים בדיונות. אני העדפתי לשבת ולטבול את רגליי בים, או לחפש צדפים על החוף, אך לא אדם כרמי יניח לי, לקולות עידוד הילדים גרר אותי אל הטרקטורון, הבריג לי קסדה למוח ולקח אותי לסיורי דיונות שעשו לי חלושעס בברכיים ובלב. אז כבר יצאה הפולניות שלי מההסגר ועל סף פאניקה בקשתי ממנו שיוריד הילוך ויקח אותי לסיבוב המתאים לזקנות בגילי.

עד היום רמי טוען שהקסדה שעיטרה את ראשו הפריעה לו לשמוע את בקשותיי... מזל שהמציאו בניו זילנד את הגלידה הכי טובה בעולם, כל אחד זכה להר גלידה שקיררה את מצבור האדרנלין שעדיין שעט לנו בגוף. וכך עליזים וטובי לב נסענו לנו אל האופק זוללים גלידה כשאני מספרת לילדים את הספר האהוב עליהם "יומני הנסיכה".

דברים רבים ונוספים חווינו בניו זילנד, ניו זילנד היתה בשבילנו חוויה מופלאה של טבע מדהים, חיות, אדרנלין והרבה משפחתיות. הרחנו כבר את סוף המסע ולכן לא פלא שלאחר הטיסה הארוכה שהביאה אותנו לבנגקוק ירדתי דומעת מהמטוס. "למה את בוכה?" שאל אותי רמי בפליאה. "אני מתגעגעת", עניתי לו. לניו זילנד האהובה ולכל האנשים הנפלאים שפגשנו בה אנחנו רוצים להקדיש את השיר Po Atarau שיר פרידה מאורי ששרים לאנשים העוזבים את ניו זילנד. אנחנו אותם אנשים עליהם מדבר השיר ובלבנו אנחנו עדיין שם...

Po atarau
E moea iho nei
E haere ana
Koe ki Pamamao.
Haere ra
Ka hoki mai ano
Kit e tau
E tangi atu nei

ובתרגום לאנגלית:

Now is the hour
For me to say good-bye.
Soon you`ll be sailing
Far across the sea.
While you`re away
Kindly remember me
When you return
You`ll find me waiting here.

לתחילת הכתבה

חזרה לבנגקוק והביתה

בנגקוק סואנת, חמה והומה חיכתה לנו בחיוך רחב אך עצוב. שלטים רבים ניתלו באיזור המשטרה מפרסמים רשימות ותמונות של נפגעי הצונאמי. החלטנו לא לנסוע לחופים פצועי הצונאמי ובמקום זה לעלות לצ`אנג מאי, ולכן לאחר יומים אינטנסיביים בהם ערכנו מסע קניות ארוך עם רויטל (אחת משלוש ה"דודות" אותן פגשנו בניו זילנד), נפרדנו ממנה ומאלפי זוגות סנדלי הבירקנשטוק שרכשה (נו טוב לא כמה אלפים, אלא כמה מאות...) לשלום, היא שבה לארץ ואנחנו חמושים במשפחת תבל נסענו לצ`אנג מאי.

איזה כייף היה לנו לסיים את הטיול עם התבלים, היינו איתם בקשר כבר בארץ, אך בשל המייל הבעייתי שלנו שלא טרח לקבל או לשלוח חלק מהמיילים לדאבון לבנו ולבם של המכותבים, ניתק הקשר. כעת הוא חודש בעוז לשמחת כולנו. על חוויות צ`אנג מאי, הרכיבה על הפילים, פסטיבל הפרחים, נהג האוטובוס המשוגע וגולת הכותרת - יום ההולדת של לביא נשאיר למשפחת תבל לכתוב (נו טוב הם כבר ירביצו לי בגלל זה).

רק נוכל לספר שזו הייתה חוויה נפלאה. נפרדנו מהתבליה בצער רב ושבנו לבנגקוק. השלמנו קניות אחרונות, יעלה ואילאיל עשו צמות בצבעים מדהימים על כל הראש, נפרדנו מרחובות בנגקוק בכמה צילומים אחרונים וחזרנו הביתה.

כעת, שבועיים לאחר שחזרנו הביתה , מוקפים במשפחה ובחברים שלא ראינו שבעה חודשים ושמונה ימים (רמי ספר) אנחנו מתרגלים נהיגה בצד הנכון של הכביש, מתרגלים לשוחח שוב בעברית ולקרוא שלטים בעברית. נהנים לאכול ממטעמיה של סבתא רוזה ולישון במיטה שלנו. השפע מסחרר אותנו, יש יותר מדי בגדים בארון במיוחד למי שמתרגל להסתובב עם שני זוגות מכנסיים ושתי חולצות במשך זמן כה ארוך. הילדים חזרו בהדרגה ללימודים והתקבלו על ידי חבריהם בחום ובשימחה, אנחנו עדיין מובטלים אבל מצפים לטוב.

כל יציאה שלנו מהבית גם לרכישת ציוד בסיסי בחנויות הקיבוץ מתארכת לשעות ארוכות בהן אנו נפגשים עם חברי הקיבוץ וחוזרים ומספרים כמה היה לנו נפלא ונהדר. הבית שחיכה לנו לאורך כל החודשים לובש שוב את מעטה הקן החמים שלו שעוזר לנו לשוב ולהתרגל למציאות שנחתנו לתוכה, הקיבוץ המשנה פניו והמדינה שאינה נחה לרגע. לפעמים אנחנו יושבים בערב ומשוחחים על הדברים שחווינו ולא מאמינים שעברנו אותם, מאושרים על הזכייה שנפלה בחלקנו להגשים חלום. ומה הלאה? נתחיל לעבוד, נתחיל לחסוך ונטווה חלומות חדשים.

וזה זמן התודות והזרים: תודה לאנשי "למטייל" הנפלאים שליוו אותנו לאורך כל המסע- נילי, אפרת, איציק, נטע, תמר ועמית, (בטח שכחתי עוד כמה אנשים, תסלחו לי, נו הגיל...) לכל האנשים הנפלאים שפגשנו בדרך, למשפחות ולחברים שהתגעגעו אלינו וקבלו אותנו בחום כה רב כששבנו ולכל מי שקרא את הגיגי לבנו.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×