רשמי טיול של משפחה חרדית לתאילנד

משפחה חרדית בתאילנד ? מסתבר שניתן לטייל וליהנות גם אם אסור להיכנס למנזרים או לחלוק ביצים קשות עם המקומיים (עניין הילכתי סבוך...)
חיים הררי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: רשמי טיול של משפחה חרדית לתאילנד

טיסה בהפתעה לתאילנד

נסענו לתאילנד כמשפחה חרדית הכוללת זוג הורים ו-4 ילדים בגילאי 9, 13, 16, 18. לי זו לא הנסיעה הראשונה למזרח הרחוק אולם לשאר בני המשפחה היתה זו נסיעתם הראשונה למגזר עולם זה. הנסיעה היתה כפרס לילדים על שנת הצטיינות מיוחדת בלימודים ותוכננה בסודי סודות, ולכן הבן הקטן ידע כי נוסעים לאיזה צימר בצפון. הוא לא הבין אומנם למה עושים לו דרכון אבל בלע את זה.

מאחר והטיול היה מיועד לילדים, החלטנו אשתי ואני כי הם יובילו את הטיול לפי רצונם והבנתם, כך שאנו ההורים הינו יותר נלווים מאשר מובילים. הילדים שכבר טעמו מנסיעותי את טעם קסם המזרח, ידעו מה מצפה להם ודמיינו במשך כחודש על הטיול המיוחל, הם קראו המון חומר מספרי טיולים וידעו גם מה לצפות בקניות - אנחנו כל המשפחה, חובבי קניות, בעיקר חפצי אומנות ומזכרות.

החלטנו לטוס בחברה האוזבקית, מפאת הפרשי המחירים בינם לאל על. ההפרש הסתכם בקרוב ל-1600$ לכל המשפחה, סכום בהחלט לא מבוטל. ההכנות כללו הצטיידות במעט שימורים, מצות, מספר חבילות של פריכיות אורז ופתית וכדומה, בכף חשמלית עוצמתית ובכוסות חד פעמיים לשתיה חמה (בעבר לא מצאתי שם את זה). לאור הנסיון שהיה לי בעבר, לא סחבנו מלאי גדול של מזון, כי אין בכך כל צורך.

הנסיעה, השרות והיחס אצל האוזבקים היה נהדר, וחשוב מאוד להזכיר כי האוזבקים לא כל כך שמעו על מזון "גאלט כושר" ואורך הנסיעה כאורך הגלות, ובכדי לא לגווע מרעב יש להצטייד במלאי של סנדוויצים (שלא מתקלקלים) ופירות ולבעלי משקל עודף (לא במזוודות) גם להביא מלאי של משקאות דייט. באוזבקיסטן זה כנראה מחוץ לחוק.

הגענו לחניית ביניים של 6 שעות בטרמינל בטשקנט. על התיאורים העסיסיים אין צורך להכביר במילים (די אם נזכר בשירותים). במשך ההמתנה הארוכה ארוכה הבטנו משתאים בבליל העמים והשפות שעברו שם והמתינו יחד עמנו. סוף סוף המשכנו לבנקוק, נחתנו עם שלל מזודותינו והגיע זמן תפילת שחרית. נעמדנו כולנו לתפילה מעוטרים בטלית ותפילין בפינה בטרמינל, העיניים המלוכסנות כמעט והתיישרו לגמרי מהמבטים.

עלינו על טיסה של חברת אייר אסיה לצ`אנג מאי, הזמנו את הכרטיסים דרך האינטרנט במחיר של 1,100 באט לכיוון אחד. היתה אחלה טיסה, לאחר כשעה נחתנו בעיר האהובה עלי, צ`אנג מאי. לאחר שיחרור המזוודות בשדה התעופה עלינו על מונית כחולה 120 באט למונית ויצאנו לעיר. הזמנו עוד בארץ חדרים במלון פאלז`ה כך שהייתי רגוע. הנהג אמר לי כי לא בטוח שאפשר להגיע למלון בגלל המים, לא הבנתי בדיוק מה עובר לו בראש. כשהתקדמנו הבחנו בשלוליות המים האדירות שכיסו את העיר ו"בעובדים זרים" תאילנדים שגורפים את המים בזמורות מדולדלות. נכנסנו למלון בבטחון כי בעוד כמה דקות אנו צונחים למיטות, באנו לקבלה, הצגתי את השוברים המאשרים את ההזמנה וחיכיתי למפתחות.
 
במקומם קיבלתי הסברים לא מובנים בתאילנדית מעורבת באנגלית שההזמנה היא לא של המלון והחברה האינטרנטית דרכה הזמנתי את החדרים לא שלחה את ההזמנה למלון ולכן אין מקום. ביקשתי אם כן לערוך הזמנה בדלפק הקבלה. הוא בשמחה ערך לי חשבון בסיכומו הייתי אמור להשאיר סכום של 8200 באט ללילה. ספקתי את כפי, קדתי קידה קלה אמרתי יפה קפונקה וחיפשתי מוצא לסבך.

מה עושה יהודי טוב שלא יודע להשית עצות בנפשו? מתקשר לרבי! כך עשינו התקשרנו לרבי משה בבית חב"ד, כמה טלפונים לבתי מלון אחרים, פקודה מהרבי תמתין חצי שעה עד שנסדר משהו, והופ.. הרבי מגיע ספון במגפים עד ארכובותיו, מבוסס בשלוליות מנסה לפשר בינינו לבין המלון, ולאחר מכן מביא אותנו בליווי טנדר אדום יענטו "לימוזין קאר" עם כל החבילות לבית מלון אימפראסט שליד בית חב"ד, שם בכיף אירחו אותנו בסכום של 2,800 באט ליום. צנחנו הרוגים על המיטות, קבענו קימה בחמש אחר הצהריים לרחרח את העיר.

יצאתי לסיור קל בעיר ונדהמתי מגודל החורבן שהשאיר השטפון. חנויות שלמות התמלאו במים ותכולתן צפה על פני המים, היה זה מדהים לראות את עשרות התאילנדים על משפחותיהם שואבים את המים מנקזים ומנסים להציל את רכושם. בטננו החלה לקרקר ולהזכיר לנו את קיומה. הבנו מיד כי אין ארוחה בבית חב"ד, המים שם הציפו את הכל, אכלנו מעט עוגות שהבאנו איתנו ויצאנו לסייר בין השלוליות.

מלכתחילה היה לנו ברור כי לא נצא ל"טראק" עם טאנה או רד בריק, מאחר ואני כבר השתתפתי בעבר בטיולים הללו והם נראו לי מאוד מסחריים, תעשייתיים ורעשניים. גם כי אופי הטיול, האווירה והחברה אינם מתאימים למשפחה חרדית. ולכן אספתי כתובות של מדריכים ותכננתי יחד עם הילדים מסלול ובו דברים שרצינו לראות בצפון. קבענו להיפגש עם מדריך טיולים בבית במלון בלילה, היה לי מאוד חשוב שהילדים כולם יחוו את דעתם עליו. הוא הגיע מחייך ונמרץ ומייד נוצרה כימיה ביננו. הילדים הציגו לו את המסלול שאותו רצינו לעשות וביקשו ממנו כי יכין תוכנית לפי היעדים שקבענו. לצערנו הוא הבהיר לנו מיד כי עקב השטפונות אי אפשר יהי להגיע למה הונג סאן ופאי, כך שקיצרנו את משך הטיול לצפון.

מאחר ורצינו לראות איך הוא בשטח קבענו כי נצא למחרת לסיור באזור, שלי היה דבר מסויים שהייתי צריך לבצע שם. ביקשתי ממנו כי יסייע לי להגיע למקום שבו רציתי, קבעתי איתו סכום של 2,000 באט ליום, למרות שזה סכום נכבד במושגים שלו, אולם לא רציתי להתמקח על שקלים בודדים, אלא להשאר לארג`ים ולתת לו טעם טוב וחשק, זה באמת עזר מאוד.

בלילה בחצות הגיע ה"רבי במגפיים" מחב"ד עם ארוחה כיד המלך שהגיעה במשלוח אווירי מיוחד מבנקוק. ילדי כבר נפלו שדודים, אשתי ואני השבענו את נפשנו הרעבה.

לתחילת הכתבה

שבת בצ'אנג מאי

בבוקר חיכה לנו טוני. הרכב היה טיוטה לא משהו, אבל החלטנו שננסה. הוא לקח אותנו לחוות פילים ליד צ`אנג מאי שם הסתובבנו טיול שובר ישבנים על הפילים. הפילים נערכו למופע, היה גשם האדמה היתה בוצית והפילים לא היו רגילים כנראה לתנאים הללו, ולכן הם לא טיפסו לאליפות העולם בכדור רגל, אך מה שהם כן ביצעו היה מאוד משעשע ומרהיב.

המשכנו לחות הנחשים, עברנו את התעללות בנחשים, חוות קופים, חוות סחלבים ופרפרים, חבל להלאות כי כדאי לראות. נהננו מכל רגע. טוני התגלה כאדם שקט, לא מתברבר ונעים מאוד. קיימנו דיון משפחתי קצר החלטנו לקחת אותו לטיול ה"גדול" וסגרנו איתו לפי 2,000 באט, למרות החיסרון שהרכב היה קטן מדי עבורנו.

בלילה יצאנו לשוק הלילה שכבר התחיל להתאושש והתחלנו לחרוש ולרכוש. כל אחד מבני המשפחה חלם חלומות משלו, אני הקצבתי לכל אחד סכום כסף מסויים שיעשה בזה ככל העולה על רוחו. החבר`ה לא הכזיבו ונהנו מכל רגע של משא ומתן. הגדיל לעשות הילד הקטן בן השמונה ב-10 המלים שידע לקשקש, ספק אנגלית ספק טורקית, ובחיוכו שובה הלב, הוריד את המוכרים על הברכיים והשיג מחירי רצפה. סיימנו כמובן בארוחת מלכים בבית חב"ד. ללא כל הגבלה זללנו ב-1100 באט. עשינו ישר חשבון כי זה שוה ערך ל-4 מנות שווארמה בירושלים לא כולל שתיה.

ביום הבא יצאנו שוב עם טוני לסיור במפעלים ושוב הוספתי בזה גם מקומות שבהם רציתי לבקר והסתובבות בכפרים ובחנויות לא מתויירות. נהננו מאוד. לילדים ציירו על הכובעים חצאיות וכו`. רכשנו פריטי אומנות - הילדים היו מלכי הקניות, כאשר אני מוזמן רק לתת את אישורי. הקטע הגדול היה במפעל התכשיטים, שם נתקלנו באחד העובדים שהסביר/דקלם לנו בעברית עילגת על תהליך היצור. בתחילה חשבנו כי הוא מדקלם מהזכרון, אך הוא ידע לקשקש כמה מילים בעברית בשיחה רגילה. הסרטנו אותו בכל ההצגה והוא הפך להיות חלק מעולם החיקויים של המשפחה. חזרנו בערב, ושוב שוק הלילה, התמקחות, קניות, צחוקים עם המוכרים וזלילה, תפילה ולימוד תורה עם הילדים בבית חב"ד.

למחרת, יום שישי, נסענו להר שבו המנזר הבודהיסטי דואי סוטאפ. אנו לא נכנסים למקדשים כי הדבר אסור בתכלית לפי ההלכה, ולכן כל ביקור ליד מקדש מחייב ידע מוקדם האם ניתן להכנס לאתר ללא כניסה למקדש או ללא כניסה למקום שהוא חלק מעבודה זרה. עלינו להר, שמענו את הצלצול מחריש האוזניים מהפעמונים, הצטלמנו עם נזירים, לא הרגשנו שלמים עם עצמנו במקום ומיהרנו לרדת למטה, שם חיכתה לנו הפתעה בדמותה של הנסיכה שעברה במקום.

הורדנו את הכובעים, אשתי סירבה להוריד את המטפחת ונמלטה לצד הדרך. רכשנו תמונות בפרוטות מהרוכלות שבצד הדרך ונכנסנו לעוד מספר מקומות יפהפיים בהר. משם נסענו לגן החיות. הגענו יחד עם קבוצות ילדים מבתי ספר, הרעש הוציא אותנו מהשלווה. איתרנו את טוני וחזרנו לצ`אנג מאי להכנות לקראת שבת קודש.

השבת קיבלה בצ`אנג מאי מימד אחר לגמרי. קדמו לכך ההכנות ההלכתיות. אני באופן קבוע בכל פעם שאני בחו"ל מצטייד במוצרי שבת לכל צרה שלא תבוא, וזה כולל יין, לחמניות ופירות. כך גם היה בצ`אנג מאי. תרתי אחרי מוכר פירות עם סכין משלי, הוא הסתכל עלי כעל יצור שנפל מהעולם העליון שמביא לו סכין, היה משעשע. לאחר מכן החלפנו מקומה 14 לחדר בקומה נמוכה, חיפשנו את מדרגות החרום, ביקשנו עוד זוג מפתחות, אחד להשאיר במתג החשמל והשני לתת לקבלה, התלבשנו חגיגי כל המשפחה, וצעדנו לבית חב"ד לבושים בבגדי שבת. חייכנו לשלל המבטים התמוהים, בעיקר של הישראלים באזור. התפילה בבית חב"ד היתה עוצמתית במיוחד, השירה הריקודים בקבלת שבת היו סוחפים ובהחלט ניתן להגיד כי בארץ מעולם לא השתתפתי בתפילה דומה.

הילדים עמדו משתאים לגמרי ומאחר ואנו משפחה אשכנזית, החויה לילדים היתה כפולה - גם תפילה ספרדית וגם שמחה במיוחד. לאחר התפילה השתתפנו בסעודה יחד עם עוד כ-150 משתתפים, חלקם כבר הכרנו בפגישות בטיולים - הרי אי אפשר שלא לזהות משפחה חרדית על לבושה בין מיליוני תאילנדים, וחלקם מהארוחות והתפילות בבית חב"ד. הסעודה היתה משביעה ממש אבל הפרט הזה היה שולי לעומת אווירת השבת, החברות, האחווה והביחד שהיתה מורגשת במקום. שירי השבת ושירי א"י ההשתתפות ההמונית בשירה, דברי התורה וההנחיה של הרב מושי חדד השאירו רושם עז עלינו ועל כל המשתתפים.

לאחר הארוחה התקיים עונג שבת שבו המשיכה השירה והדיבורים עד לשעה 1:30 לפנות בוקר. למחרת הכל חזר ונשנה, תפילה יפה, ארוחה נפלאה ואוירה מרוממת, בסעודת היום הגיעה קבוצת מטיילים מאורגנת שמעט פגמה בתחושות שהיו אתמול - הם כביכול "שילמו" על כך ובעצם זה "הגיע" להם, ואז חסר להם סחוג וחסר להם חמוצים וכו`. טיילנו במעט הזמן שנותר בעיר חזרנו לתפילת מנחה, לימוד עם הילדים, סעודה שלישית מעריב, סעודת מלווה מלכה, והילדים סירבו לעזוב את בית חב"ד עד חצות הלילה. צחקנו על עצמנו כי צריכים אנו להגיע עד תאילנד בכדי לאכול ולרקוד עם החב"דניקים.

לתחילת הכתבה


סיור בעיירות הצפוניות

למחרת בבוקר השכמנו, שמנו את חפצינו בשמירה במלון, הצטיידנו בכריכים שהכינו לנו בחב"ד ויצאנו לטיול של שלושה ימים בצפון. כחלק מאוירת הטיול התלבשנו כולנו בחולצות כתומות של גוש קטיף, זה השתלב עם הגלימות הכתומות של הנזירים והיה למקור תהיה של הרבה אנשים. נסענו למעינות החמים שבדרך לצ`אנג ראי. גני הפרחים שבכניסה היו מדהימים - הסירחון של המים וריח הביצים המבושלות להן על ידי המקומיים מילא את כל האזור. מעט התקשינו להסביר לטוני מדוע אנו לא יכולים לאכול ביצים קשות איתו (בעיה של דם בביצים). רצינו לחפש אולי ביצים טריות אך ויתרנו על הרעיון בגלל הריח והסירחון. פיתחנו עם הילדים את הנושא ההלכתי - האם מותר לבשל במעינות חמים בשבת, הנושא מובא בגמרא שלמדנו עם הילדים באותו פרק זמן. המקום היה ממש יפיפה אך מעט תיירותי.

המשכנו בנסיעה ומאחר ועקב מגבלת בריאות של בני "נאלצנו" לעצור כל שעה למנוחה של כ-15 דקות, ביקשנו כי את העצירה יעשה בפינות טבע או אתרים שיש מה לראות בהם, כך ש"זכינו" להרבה עצירות בדרך. עצרנו שוב ליד מעינות של מים חמים, אך היה זה כהוא זה ליד כפר מגורים מקומי ולא תיירותי כלל. כאן באו נשים ובישלו במים הרותחים כל מיני גידולים כבמבוק ועוד. ליד הכפר היו חנויות שמכרו מגוון מוצרים. כמובן שלא קיפחנו את פרנסתם. עצרנו כאמור במקומות רבים בצד הדרך לדוגמא נכנסנו לבית ספר תאילנדי. הילדים נגעו בנו, מיששו את זקני, משכו בציציותי מתוך סקרנות ושוחחנו מעט עם המורים. הם לא שמעו מעולם על יהודים, ישראל ופלסטין - לך תסביר להם.

עצרנו בכפרים שמגדלים בהם אורז, ראינו את שיטות הגידול, תיקתקנו תמונות ללא חשבון - לצורך קבלת מושגים, צרבנו על דיסקים 6,460 תמונות, מהן פיתחנו לכל המשפחה יחד 1,900 תמונות. הגענו ליער עבות צעדנו בו במשך כשעה ללא אור שמש, ספק ערב ספק יום, הגענו למפל מים אדיר ובו הרגשו את עוצמת הבריאה - "מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה`". אכן המפל הגדול בישראל הינו כזרזיף מים מול עוצמת אשד המפלים הזה. ישבנו שם כשעה נפעמים מהמראה, נושמים אויר צח, ומעיניים היטב בשפע בעלי הכנפיים הרעשניים ששרצו בסביבה.

משם הגענו לצ`אנג ראי, נכנסו לבית מלון. בעליו הסיני קיבל אותנו במאור פנים וזה היה הדבר היחידי שהיה יפה במלון. הוא היה מיושן וטחוב עם תאורה חיוורת ביותר, בקיצור עלוב למדי. נסעתי לחפש עוד מלונות ולא התרשמתי יותר, החלטנו להשאר במקום.
יצאנו חדורי רוח קניות להסתער על שוק הלילה בצ`אנג ראי, הפכנו עם החולצות הכתומות, הציציות המתבדרות ברוח והכיפות לאטרקציה מקומית. הצטלמנו עם תיירים שביקשו ועם תלמידי בית ספר שעשו סקר בשוק שרק רצו תמונה איתנו, רכשנו מכל מה שחשקו עיני הילדים ועמד במסגרת התקציב שהוקצב להם.

חזרנו למלון לארוחת ערב "קרבית" - הכף החשמלית הפילה את החשמל בכל המלון. הבנו כי אם ברצוננו להשביע את רעבוננו במנה חמה ובכוס מרק אוסם אנו זקוקים למיחם חשמלי. קראנו לבעל המלון הסיני, הסברנו לו כי אנו זקוקים למיחם מים, הוא הבין וצחק והביא לנו מגהץ. נשכבנו מצחוק ורק אחרי הסברים ארוכים בצירוף המילה סנואוור הוא הבין כי אנו צריכים מיחם חשמלי. הכשרנו את המיחם והשבענו את נפשנו במנות חמות שהבאנו מישראל שיובא מתאילנד - אומרים שהעולם עגול.

ישנו היטב ולא היינו צריכים להתאמץ בכדי לקום מהמיטות המזופתות. החלטנו לאור הצפיפות להתפלל בלובי של המלון, ערכנו תפילה כדבעי, אכלנו טונה עם ירקות שהבאנו קינחנו בקפה ועוגה ויצאנו לדרך. הכיוון היה המשולש הזהב, כמובן שעצרנו בדרך כל שעה למנוחה, העצירות היו לשם התרעננות גבית של בני, חילוץ עצמות, ונוצלו לסיורים קטנים במקומות העצירה. הגענו למשולש הזהב. נכנסנו למוזיאון האופיום, לא כל כך שבה את עינינו. נסענו בסירה לאי ששיך לנאפל, רכשנו כמובן ויסקי נחשים לאוסף המשפחתי בויטרינה ולידידים, שלחנו גלויות לכל העולם ואשתו "יענטו נאפל". הגענו לגבול בורמה, שם הסתובבנו בשוקים המדהימים, פוצצנו עוד כמה פרוטות על שלל מזכרות ופרטי ביגוד זולים עד כדי תמיהה, ושטנו לאורך הנהר עד שהגענו לחוות פילים.

עלינו על פילים ואז נפתח עלינו ענן והגשם החל לזלוף, לא חזק אבל מעצבן ומטריד. החלטנו שאנו ממשיכים ויהי מה. לא נשבר מכמה טיפות מים. החלנו ב"טראק" על הפילים שנמשך כ-4 שעות - חויה מדהימה ביותר, נופים עוצרי נשימה, ובשילוב הגשם שירד הבוץ הטובעני, ליבי המפרפר מפחד מות וישבני ההולך ומתפורר, היתה זו אחד מנקודות השיא של הטיול. תמונות כמעט ולא יכולנו לעשות עקב הגשם והפחד. הפילים הלכו בשבילים צרים על צלע ההר ומגובה של 3 מטר זה נראה מפחיד לחלוטין. הילדים צהלו וקישקשו, מובילי הפילים היו על הכיפק, וכמובן שרו איתנו פיל פילון וכל מיני שטויות, בקיצור חבל"ז. 

עברנו דרך כפרים אורגינליים של שבטים, האבסנו את הפילים בבננות ובמבוק ועלצנו כמיטב יכולתנו. סיימנו את הטיול שבורים ורצוצים, רטובים עד לשד עצמותינו. חזרנו לצ`אנג ראי. בדרך עצרנו בפינות נוף ובעיר ששמה נשמט מזכרוני. ארוחת ערב עם הפינג`אן המשוכלל של הסיני, טונה, מצות, קניות, שינה ויום נוסף. 

למחרת ארזנו את חפצינו על הרכב נפרדנו מהסיני לשלום בקידות וחיוכים, ונסענו הפעם היינו אמורים לעבור דרך כפרים של ארוכי הצואר, אוזניים וכל המרעין בישין. נכנסנו לכפרים, אך הם כל כך מצועצעים, והרגשנו כאילו שמים לנו את האנשים בגן חיות. לא כל כך התרשמנו אבל לא יכולנו להיות אדישים מההצגה שהוכנה לנו בדמותם של אנשי ונשות הכפר מחוללים ורוקדים. הבטנו עליהם ולא עברו מספר דקות ובהחלטה נמרצת הצטרפתי לגברים המחוללים. אחרי נכנסו אשתי ובנותי למעגל הנשים ובני יחד עמי.

הריקודים היו סוערים חבל"ז, הם התלהבו, וגם אנחנו נתנו את הטיפ המתבקש, אם כי היה נראה לנו כי הפעם הוא מגיע לי.. רכשנו מזכרות, תקתקנו תמונות והסברנו למדריך כי אנו אוהבים לראות אורגינאל ולא חיקוי. הוא היה מעט נבוך, אבל התעשת ונסע עמנו לארמון של אם המלכה. ביקרנו חלוצי נעלים בבית, השקפנו מהמרפסת על הנוף הנהדר, צילמנו את חילופי המשמרות וירדנו לגינה המלכותית. חבל לנסות ולתאר את היופי שחזינו ממרבד הפרחים והצבעים.

משם נכנסו עוד פעם לכפרים, הפעם אותנטיים לחלוטין. ביקרנו בבתים, נכנסנו לתוך הבקתות, נתקלנו באנשים מקסימים, מחייכים ומסבירי פנים. הם רק רצו שנאכל אצלם. לך תסביר להם שהחזיר זה לא "גאלט כושר". בכלל מדהים לראות אותם גדלים עם החזירים וגלליהם יחד בבתים ובחצרות. הרגשנו שם ממש כמו לפני מאות שנים. חילקנו ממתקים לכל הילדים ולבסוף בטקס סיום שוב ריקודים יחד איתם, היה מחרפן. משם צעדנו לטיול ביער ומשום מה היו מספר גברים שהחליטו ללוות אותנו כברת דרך לאות כבוד.

עברנו שוב בשמורת טבע מהממת, עלינו וירדנו גבעות ובקעות, הגענו למפלי מים נהדרים, תיקתקנו תמונות מהממות ואז ברגע של זחיחות דעת טיפסתי על גזע חלק ששכב על גבי הנהר, החלקתי וצנחתי על סלע. לקח לי כמה דקות להבין שאני חי וש"הסירנה" זו אשתי, שבטוחה שנשארה אלמנה, וכי הכל בכלל מונצח בווידאו שפשוט עמד בידי אשתי הקפואה והמשיך לצלם. אספתי את עצמי מדדה ומסריח ממים מעופשים, חברנו לשאר המשפחה שהמשיכה בדרכה ולא שמה לב, ונצרנו את סרטון הווידאו עד להצגה הרשמית בסלון הבית.

היו עוד דברים מענינים בדרכים - זללנו אננסים כמו שיכורים, רכשנו עבודות יד יפהפיות בכפרים וחזרנו לצ`נג מאי. הסתערנו כעדת זאבים על המסעדה בבית חב"ד, אכלנו כאות נפשנו, כאשר את המחיר אנו מחשבים במחירי עלות מנת שוווארמה בלאפה ללא שתיה. את יום המחרת הקדשנו לקניות אחרונות בשוק היום, בשוק הפרחים, לסיור בעיר העתיקה, קניות בשוק הלילה, ונסענו לקניון טרמינל. למחרת בבוקר ארזנו, נפרדנו מהמלון ומפקידי הקבלה, שם חיכתה לנו הפתעה בצורת החזר כספי של כ-8,000 באט. אל תשאלו אותי למה, אבל הם עשו חשבון ושילמנו על פי תעריף יותר גבוה, ולכן קיבלנו החזר עם מליון התנצלויות, קידות וספיקת כפים, לקחנו אלא מה?

לתחילת הכתבה

המשפחה בבנגקוק

נפרדנו שוב מבית חב"ד שהפך לביתנו השני, הודינו בכל לב לאנשים הטובים והנחמדים שם שעזרו לנו מאוד מאוד, הלוא הם הרב הראשי לצ`אנג מאי הרב מושי חדד ורעיתו הרבנית השליחים במקום, עוד בחור בשם עודד שממש יצא מכליו בכדי לעזור לנו בכל מיני דברים קטנים, כמו לפתוח לנו את כל המכשירים הסוללרים לסימים של תאילנד, דאג לנו במלון ועוד הרבה דברים טובים.

הגענו הלומי חלומות נעימים לבנגקוק. בנגקוק היא בעיתית ביותר עבורנו כמשפחה חרדית - נערות הרחוב, אוירת השחרור, המסיבות והשתיה, הם לא בדיוק כוס התה שלי, ובוודאי לא מקום מקום מתאים למשפחה חרדית. לכן תיכננתי בתחילה לשהות במלון "בוס", ליד השנגרילה בכדי להיות קרוב לבית הכנסת שם, וגם זה בעיר, אבל בצד הלא רועש, קרוב לרכבת העילית ולנהר, בקיצור כל המעלות.

הילדים ואשתי שנדלקו על האירוח והאווירה בחב"ד ישבו לי על קופסת המוח שנשהה בשבת בבית חב"ד ולא בבית הכנסת של הקהילה בשנגרילה. בלית ברירה הסכמתי וחזמנתי מקום במלון שמול בית חב"ד. תיכננתי את המשך הטיול בצורה כזו שלא נסתובב הרבה בקאוסאן שהאווירה שם אינה מתאימה לנו כלל. אבל מה נעשה וידידנו מבית חב"ד הודיע לנו כי ההזמנה לא אושרה והוא סידר לנו מקום בבית המלון בבודי לואשן. שאלתי מיד האם זה בתוך הקאוסאן, הוא השיב לי שלא בתוך, אלא מחוץ למרכז הענינים. בצעתי את ההזמנה עד לשארית הימים שנותרו לנו בתאילנד והיידה לדרך.

הגענו בערב למלון, קיבלתי חום גבוה מהמיקום. לא נותרו לי הרבה ברירות וחשבתי - לפחות הלילה נלון כאן ומחר כבר נתפנה למקום אחר. התמקמנו לשינה של ערב אחד במלון ויצאנו לטייל מעט בגן שליד המבצר לחזות במאות המתעמלים בצ`יקוי. חזרנו לבית חב"ד, פגישות עם מכרי מהנסיעות הקודמות, פגישת עסקים אחת, ארוחה כיד המלך, לימוד עם הילדים, שינה, ובבוקר מרד - הילדים לא רוצים לעזוב את בית חב"ד, אלא להשאר במקום. אני עושה חשבון ותנאי ברור איתם - לא מסתובבים בקאוסאן גם במחיר של ארוחת טונה וקרקרים במשך כל השבוע, או במילים אחרות - תכנון טיול באופן כזה שנמצאים כל היום בחוץ ולא רואים את הרחוב. נו, לפתרון כזה בוודאי שהם לא מתנגדים. נשארנו בקאוסאן, ביום שישי נסענו לארמון המלך שם חזינו בכל היקר, הכבוד, והפאר.

שרנו חרישית את שירו של רבי יהודה הלוי.

אזכרה אלוקים ואהמיה.
בראותי כל עיר על תילה בנויה.
ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה.
ובכל זאת אנו לק-ה ועינינו לק-ה

מידת הרחמים עלינו התגלגלי וכו`.


בכל נסיעה שלי לבנגקוק אני נכנס לארמון המלך, לומר את התחינה במלואה. הפעם עשינו זאת בהרכב מלא, חשבנו על עיר הקודש ירושלים בתפארתה ונקווה כי נשוב לראותה בקרוב בימינו. דילגנו כמובן על המיקדש שבקדמת הארמון. עוד הספקנו לשמוע הסבר מפולפל מקבוצת ישראלים למה בארץ הם לא יכנסו לחזות ביופי תיכנוני של בית כנסת ולשים כיפה, ובתאילנד זה הכי "אין" לבקר מקדשים. שמענו, חייכנו, ואמרתי להם כי כאן אנו מבקרים וחבל לנו על הזמן לוויכוחי סרק, שיבואו לבקרני בארץ בישיבה ושם יסבירו לי יותר טוב.

לאחר הביקור בארמון המלך ותמונות עם כל מה שעומד כולל המשמר, נסענו עם חווית הטוק טוק והמיקוח העסיסי עם הנהגים, שבסיכום רובם היו כנראה שתויים. סובבנו מעט את האזור, שוק הקמיעות והכנות לשבת קודש. אגב בארמון התבצעו חילופי משמרות בדיק כשנכנסנו לשטח הארמון. שורת החיילים צעדה בסדר מופתי עם הנשק. לפתע אני רואה את בתי צועדת בסך באותו הקצב לאחר שורת החיילים. אני נבהלתי מהתושיה והחוצפה, אולם הסביבה הגיבה בשעשוע למחזה, שכמובן נקלט בעדשת המצלמה.

השבת היתה נפלאה - פגשנו הרבה חבר`ה מהצפון וממש היתה בינינו הרגשת ידידות והבנה, פגשתי שם ידידים מהנסיעות הקודמות ובכלל היה נפלא, אך בהשוואה לצאנג` מאי היה זה ממש ירידה רצינית. שם הכל היה אחרת לחלוטין הן מבחינת המארחים והן מבחינת האורחים. בבנגקוק נתקלנו בישראלי המכוער שהכל מגיע לו והכל בכלל שלו, בשבת יכולים להכנס מטיילים ולצלם חופשי באמצע סעודת שבת כאילו הוא נמצא בסאפרי, להכנס עם הסלולר ולדבר בקולי קולות.. מה שהפריע לי בעיקר היה שהגיעו אנשים באמצע האוכל, דחסו לבטן, קמו והלכו, כאילו היה זה מקום הסעדה בלבד. אומנם לאנשי חב"ד זה לא הפריע והם קיבלו כל אחד בסבר פנים שמחות מאוד, אבל להרבה אנשים, גם ללא דתיים, זה היה צורם מאוד.

בליל שבת סיימנו את עונג שבת ב-2:30 בלילה. למחרת בבוקר תפילה, אוכל, לימוד, שינה ובמוצאי שבת נסענו לשוק הפרחים הלילי. חזרנו לפנות בוקר, כאשר המסיבות נסתיימו. ישנו היטב. ובבוקר הקדשנו את כל היום לשוק סוף השבוע המפורסם. כאמור מראש, יצאנו על מנת לרכוש את כל העולם. הוצאתי 20,000 באט מהכספוחור לקניות ויצאנו ששים אלי קרב עם המוכרים. מראש תיכננו להתחלק לשתי קבוצות, קבוצת עדיני הנפש שכללה את אשתי בני הקטן ובת אחת ואוהבי הקניות, וקבוצת אוהבי הזר והמוזר - שאלו הם אני, בן ובת.

התחלנו את המסע בתוך השוק הענק. החום העיק מאוד, הצפיפות חנקה אותנו והסרחון היה מעל לכל. אחרי כשעה קיבלתי הודעה בסלולר כי אשתי התעלפה. ניסינו את מזלנו לאתר את מיקומה בתוך סבך שבילי השוק ודוכניו וראו פלא לאחר חצי שעה של חיפושים, היא נמצאה במרחק של מטרים ספורים מאיתנו. פינינו אותה מיד עם הבן הקטן ישר למנוחת הרגעה. אנו המשכנו כחיילים נאמנים, עברנו חלק משוק בעלי החיים, ראינו ותיעדנו את מכירת התולעים למאכל, פרוסות נחשים, קרבות תרנגולים.. ועד שגם אנו לא יכולנו יותר, יש גבול לכל תעלול.

נמלטנו משם לחיק ה- m.b.k הקריר והממוזג. אני התיישבתי בקומת המזנון ונתתי לבנותי לסרוק וללטף כל פיסת בד כאשר אוותה נפשן. שעות הן בילו שם. בינתיים אני שמתי את פעמי אל הפנטילפ פלאזה לחשוב מחשבות במחשבים וחידושיהם. נפגשנו ושמנו את פעמינו לשעת השקיעה בתצפית של מלון ששכחתי את שמו.. היה ממש מקסים, מזמן לא ראיתי שקיעה יפה כל כך על עיר מטונפת כל כך. בני התעניין לאיזה כיוון נתפלל מנחה? סיכמנו, כי בתפילה על המרפסת המסתובבת, וודאי שבאיזה שלב נהיה בכיוון ירושלים. הלילה ירד ואנו לא יכולנו להפרד מהמקום היפה, קרובים כל כך לאלוקים. 

לתחילת הכתבה


חזרנו לקאוסאן לאיחוד משפחה. הבטחתי לאשתי כי לא קנינו שום דבר חריג בשוק, לא תנין, לא נחש, ולא קופים (בפעם האחרונה הבאתי זוג קופים זעירים כמתנה לילדי עד שהבנתי את הבעיה הבריאותית והסגרתי אותם לרשויות). עברנו חיטוי באמבטיה, ארוחת ערב בבית חב"ד ומשם הופה חרופה. בזמן שהילדים ישנו יצאנו לתור אחרי מארגני טיולים לסדר לנו טיול לשוק הצף. לאחר שראינו את ההיצע החלטנו להשכיר וואן משלנו עם נהג. עלה לנו התענוג 4,000 באט. הבטיחו לנו וואן חדיש מודל 2010. המשכנו במסע תפירת חולצות לילדים, לבני הדודים ולכל מי שצריך מדי פעם לטיפה. לאחר מו"מ מיגע תפרנו כ-20 חולצות על פי דוגמאות שהבאנו איתנו במחיר של 300 באט לחולצה (מחירה בארץ כ-200 ש"ח ולא בכזו איכות).

בבוקר נסענו לשוק הצף. מיהרנו לצאת מוקדם בכדי לראות את האותנטיות. הנהג ניסה למרוח את הזמן בכדי להגיע עם התיירים. נתנו לו עוד 200 באט והוא החל למהר. הגענו לשוק הצף ולהפתעתנו לא ראינו שום תייר. היה שם ממש מסחר בבארטר קח ותן. שכרנו סירה ארוכת זנב עם תאילנדי שהיה בעל פרצוף אטום לחלוטין. לאחר שעתיים איתנו, בהן עבר טיפול תרפיה בצחוק, השתחררו לו השרירים בפנים. לקחנו אותו לשעתיים. אחרי זה הוא המשיך איתנו מיוזמתו עוד שעה. עברנו בין הסירות של המקומיות. עברנו מסירה לסירה, עשינו תמונות עם כל פרי יפה וכל כפריה מכוערת.

לאט לאט השתנה הנוף ועבר להיות יותר תיירותי, נפתחו דוכני מזכרות וסירות עם תיירים החליפו את הכפריות המחייכות. קנינו שם מציאות רבות. הבנות מצאו שם חצאיות עם רקמה בעלות של 300 באט - רכשנו את כל הסטוק כמעט (הן כבר הספיקו למכור בארץ במחיר של 350 ¤). מאחר וכל המשפחה ישבה בסירה והמוכרות בדוכן, המשא ומתן התנהל בין מוכרת אחת לבין כולנו, כך שסיגלנו לעצמנו מנגינה בה הכרזנו על המחיר שהצענו, המקהלה השקטה גרמה לפרצי צחוק ובסיבוב השני שעשינו כבר היה לנו שיג ושיח מרחוק עם המוכרים הנחמדים.

בדרך חזרה עצרנו בחוות קוקוסים, מזקקת סוכר, מפעלי מלח, מפעל לשימור אננס, ועוד כל מיני מקומות, חזרנו וכבשנו שוב את ה-m.b.k בסערה וקניון טוקיו ויש שם קניון חדש שאני לא זוכר את שמו. הסתובבנו בערב בסוקומוויט, נכנסו לרובע הערבי, ככה להרגיש בבית, ושוב ארוחת ערב, טיול לילי למציאת טיול למחרת ומלון.

לתחילת הכתבה

בקנצ'בורי

למחרת נסענו לקנצ`בורי. לטיול הזה נרשמנו באחד מהסוכנויות שבקאואסן. הפעם לא שכרנו וואן שלם. החשבון היה פשוט, כי בכל מקרה אנו ממלאים כמעט את רוב הוואן אז מדוע לשלם כפול. לקחנו הימור ושינינו מהטיול הקבוע. הורדנו את השוק הצף ואיזה מקדש, הוספנו את חוות הנמרים וציפינו לכך שאף אחד לא יירשם לטיול. נוצחנו על ידי הקומבינות התאילנדיות, אכן אף אחד לא נרשם לטיול אך המדריך דחף אותנו לכל מקום עם רכב אחר. בקיצור,

נסענו לקנצ`אבורי, הגענו לשם - תחנה ראשונה בית הקברות לחללי צבאות הברית. אנו כהנים, וחוץ מזה מה נעשה בדיוק בבית הקברות עם הצלבים? המדריך נתן לנו שלשת רבעי שעה במקום. חשבתי להסביר לו שאני כהן ומעט דיני טומאה, לפחות שידע הגוי הזה! נזכרתי כי גם אצלנו בכביש 6 עדיין לא כל כך יודעים, אז עמדנו בצל, והחלטנו כי הנשים, להן אין מגבלות, יצאו לחפש קברות יהודיים אם יש, ואכן בנותי חזרו במרוצה - יש !!! מצאנו !! הן קראו בקול.

נזפתי בהן, למה הן כל כך שמחות שפגשו יהודי נוסף באדמה? הן לקחו את ספר התהילים שמלווה אותנו תמיד והחלו לעבור מקבר יהודי לקבר יהודי ולומר בכל קבר פרק לעילוי נשמתו. חשבתי לעצמי מי יודע אם היהודי הקבור פה אי פעם זכה לזה. בקבר אחד, שהשם שהיה חרוט עליו הוא כשם משפחת אשתי, היו נרות נשמה. מה? איך? הן הספיקו לבקר 28 קברים. החלטנו שאת השאר נפקוד בעז"ה בפעם הבאה, והמשכנו לגשר. המוזיאון בגשר ממש איכזב. רמת התחזוקה שלו נמוכה יותר מחיריה. צעדנו את הצעדה על הגשר נסענו ברכבת ובקיצור, עשינו את כל מה שמצפים מתייר ממושמע כמותנו.

סיכמנו את העניין בגשר, והביאו אותנו לפקודתו של מדריך אחר. הוא העמיס אותנו על טנדר פתוח מיושן ודהרנו בשבילי חול לכיוון שיט בנהר. ישבנו כולנו על רפסודה מרופטת, המשיט ניסה בכל כוחו לזוז כמה סנטימטרים. היה זה מאמץ לא נורמלי. הוא קילל את איתני הטבע שמשום מה לא עזרו לו, ולא היה כל סימן של זרימת מים בנהר. סוף סוף הוא הגיע למזח עלוב, שם היתה מסעדה שהכינה לנו סעודה כיד המלך. ניסינו להסביר להם כשר וכד`, זה לא הלך. נזכרנו בבני דודינו שהשארנו בפלסטינה ואמרנו "רמאדן". גם זה לא נקלט, אבל היה שם מישהו שהסביר להם כי אנחנו מוסלמים ולא אוכלים בצום הרמאדן. חשבנו כמה שמח היה מוחמד לו היה רואה "מוסלם" כמותנו עם ציציות בחוץ.

אחרי שעברה עלינו הפסקת צהריים נעימה במזח הועמסנו שוב על הטנדר המקרטע ונסענו לכיוון מקדש הטיגריס. בדרך החל לרדת גשם זלעפות על ראשנו. נזכרנו בהמלצות של הפורום כי אין להתרגש מהמונסונים וממש נרגענו. לאחר הנסיעה בשבילי העפר הגענו למקדש שילמנו על בקבוקי המים 200 באט כל אחד בכדי להכנס בחינם (אל תשאלו, אבל זה משהוא הלכתי) ונכנסנו.

הלכנו בדרך, היו עופרים שרק רצו לנגוס בשארית הסנדוויצ`ים שנותרו לנו. הגענו לכלובים של הטיגריס, מסרנו להם דרישת שלום מעיר הקודש ירושלים, והמתנו להופעה והיא אכן היתה גדולה. הסתובבנו בין הטיגרסים בחופשיות ובבטחון יותר ממה שאני חש בשייח` ג`ארח. תפסנו פוזות עם הנמרים, ממש התמכרנו לשינוי הטבע - "היהפוך כושי עורו נמר חבורבורותיו"? המדריך שלו האיץ בנו למהר. נפרדנו מהנמרים לשלום, ידענו כי בפעם הבאה שנראה נמר בחלום כבר לא נפחד כל כך.

עלינו על וואן מפואר ודהרנו לכיוון המפלים. סיירנו בין חלק מהמפלים. הילדים נכנסו להתרחץ בבגדיהם. לאחר המונסון שירד על ראשנו זה בכלל לא היה משנה ממה הבגדים רטובים. חזרנו שוב לוואן אחר שהוביל אותנו לתחנת רכבת עתיקה שהובילה אותנו חזרה לקנצ`אבורי. הרכבת היתה כל כך מיושנת כנראה משנות ה-40, עד שחיפשנו את מטוסי בנות הברית בשמים. הדרך היתה לאאאאאאאאאא נורמלית - מטמטמת, יפהפיה, משגעת וכל המילים המאדירות.

הגענו לאחר כשעה למחוז חפצנו, קידשנו את המקום בתפילת מנחה וחזרה לגיהנום הבנגקוקי. הספקנו עוד לעשות שיט בנהר, להכנס לתנבורי, למוזיאון הסירות הממלכתי, לחוות נחשים, לחזור לאריזה. הצטיידנו בסנביצ`ים שיספיקו עד ירושלים, למרות שהיתה לנו היוזמה להתקשר לארץ לאופיר טורס ולבקשם שיזמינו "גלאט כושר" ושלום על תאילנד עד בעז"ה בחודש ינואר.

לכל השואלים, לא שילמנו על עודף משקל, למרות ששקלו בדקדקנות והיינו בעודף רציני, הוכחה כי יש אלוקים גם בתאילנד.

דילגתי על הרבה מאוד מהמקומות בהם ביקרתי ועל חויות רבות מאוד.

לתחילת הכתבה


טיפים לנוסע החרדי:

  • אין צורך לסחוב מזוודות עם אוכל, מנסיוני הרב פעמי זה מיותר. די במספר שימורים, קרקרים ומנות חמות בכדי לעבור ימים שנמצאים בריחוק מבית חב"ד.
     
  • אפשר לטייל בבנקוק מבלי להחשף למראות ולאווירה לא רצויה. הטיול עבורנו היה יותר "נקי" מטיול בת"א.
     
  • בשבת אפשר להיות ליד בתי חב"ד או ליד השנגרילה שם ממוקם בית הכנסת אבן חן ויש בו ארוחות כיד המלך.
     
  • יש פירות בכל חור ובכל פינה.
     
  • תהנו.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה לתאילנד

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0
×