שנה טובה מפושקר

העומס כעת הוא כפול: אנחנו צריכים לבנות את המקום (תאורה, צביעה, ארונות, מטבח כשר ועוד) ובנוסף להתכונן לשני ימי החג, שעומדים לחול בצמידות לשבת. יש לנו עוד יומיים עד החג ורק אלוקים יודע איך נעשה את זה...
יהושע
|
תמונה ראשית עבור: שנה טובה מפושקר

מתכוננים לקראת ערב החג

ב"ה

לילה ראשון בפושקר. קולות רמים קורעים אותי באכזריות מהשינה, אני מתעורר ספוג זיעה. השעון הדיגיטלי מראה על השעה ארבע בבוקר ועל שלושים וארבע מעלות חום. אני מתהפך לצד השני אך הרמקולים לא נותנים מנוח. בתוך שטף הצעקות אני מזהה את המנטרה שחוזרת על עצמה שוב ושוב: "שאנטי, שאנטי, שאנטי..." משום מה, המילים האלה לא מצליחות להכניס אותי לשאנטי. "אוף, המואזין בירושלים עושה את זה הרבה יותר קצר" אני חושב לעצמי.

כעבור שעתיים של נסיונות שווא להרדם, אני מתיישב על מיטתי באמירת "מודה אני". מבעד לחלון אני רואה דמויות אפורות מזנקות בין חבלי הכביסה. כשהם רואים אותי הם חושפים את שיניהם באיום מבעד לסורגים. למזלי, אלעד בעל הנסיון הכין מקל במבוק ליד הדלת. כמו שהבנתם, יומנו השני בפושקר נפתח בקרב נואש נגד להקת קופים מלאי מרץ.
 
הכל פה כל כך שונה, אני מרגיש כמו במציאות וירטואלית: חום שאף פעם לא דמיינתי שקיים, גורם לי לשתות כמות מים אדירה. פושקר מהממת בשלל צבעים וריחות המלווים ברעשים מגוונים. הרחוב מאובק ומלוכלך, ונראה כמו גן חיות מוזנח. החרקים מרחפים מעל לחגיגה ונכנסים לכל חור, כולל הצלחת או המיטה. בשלב הזה לא נאריך בסיפורים הודות אודות "שכנינו היקרים". נסתפק בכך שעל כל שאלה שתשאל הם יענו, בלי להתחשב בכך שאינך דובר הודית והם לא הבינו מה שאלת באנגלית, ובכך שלא ניתן לעבור ברחוב יותר ממטר מבלי לענות עשר פעמים "נמסטה" או לסרב להצעה לקנות צמידי פלסטיק. ולסיום, רמז על מושגי הזמן של ההודים: המילה "קאל" משמעותה היא "אתמול" וגם "היום".

אין הרבה זמן לחשוב על הטירוף שחוגג סביבנו וכנראה שזה ההסבר לכך, שהלם הנחיתה בהודו עובר עלינו בקלות יחסית. בשיחות מאוחרות עם המטיילים הסתבר לי שלרוב הישראלים ימי ההתאקלמות הראשונים קשים מאוד. רבים לא חוזרים הביתה רק מבושה או כי "חבל על הכרטיס...".

בית חב"ד משתכן מדי שנה במלון "הולידיי" למשך ששה חודשים. במילים אחרות, מדי שנה צריך לפרוק עשרות ארגזים ולהקים מחדש את חדרי המגורים ואת ה`בית חב"ד`. העומס כעת הוא כפול: אנחנו צריכים לבנות את המקום (תאורה, צביעה, ארונות, מטבח כשר ועוד) ובנוסף להתכונן לשני ימי החג, שעומדים לחול בצמידות לשבת. יש לנו עוד יומיים עד החג ורק אלוקים יודע איך נעשה את זה.
 
במשך כל הזמן נכנסים אנשים לבית-חב"ד. אנחנו משתדלים לתת לכל אחד את היחס האישי שהוא ראוי לו. אנשים שואלים אודות מלון טוב או אתרים בסביבה, אחרים סתם שמחים להכנס לאי של חמימות ו"ישראליות" ולהחליף כמה מילים. יש שרוצים לפתוח ספר יהודי ויש ששואלים שאלה שהטרידה אותם. מטיילים רבים מספרים, שהם שינו את תוכנית המסע בשביל לעשות איתנו את החג. להערכתנו, יבואו ללילה הראשון של החג מאתיים עד שלוש מאות ישראלים.

אלעד, תימני אסלי, לוקח את הפיקוד על תחום המטבח. אמנם אין לו נסיון אבל מסתבר שזה עובר בדם... הרבה ישראלים באים לעזור בהכנת האוכל לחג. השאלה הנפוצה ביותר היא: "מתי כבר ימציאו מכונה לברירת אורז?" אני, לוקח פיקוד על הסדר בבית הכנסת ובחפצינו האישיים. בזמן שאני נובר בארגזים בנסיון למצוא את הפרוכת של ארון הקודש או להבדיל, את המגבות והמצעים, אני מאזין בווקמן לקלטות חזנות ומנסה לשחזר את מנגינות התפילה של ראש-השנה. אני ולוי עומדים להיות החזנים בתפילות החג ואלעד יקרא בתורה. שימי, שמנהל את כל הבאלגן, מדריך אותנו בארגון הדברים ומנהל את השיפוצים. שימי משרה חיוניות ונעם ומעל הכל תחושת יעוד ושליחות. כולנו נדבקים...

אחרי כל ה"כמעט", ה"בדיוק" וצירופי המקרים שארעו ביומיים האלה ובהיותנו תלויים באופן מוחלט בעובדים הודים (שאנטי... שאנטי...), רק נס מסביר את מה שקורה עם שקיעת החמה ביום השלישי לבואנו לפושקר: בית הכנסת צבוע בלבן בוהק (לפחות במושגי הודו) ומואר היטב (עם היתם רואים איך החשמלאי סידר את החוטים...). החצר הגדולה מכוסה במחצלות וכריות, הקירות מקושטים בבדים צבעוניים ובמטבח עומדים סירי ענק מבעבעים. החדר מתמלא אט אט. גברים מנצלים את הדקות האחרונות לפני השקיעה כדי להניח תפילין, הנשים מדליקות את נרות החג. קולות נרגשים ממלאים את חלל האוויר. בניכר, החג מקבל משמעות מיוחדת, כולם מרגישים שייכים.
 
לאחר תפילת ערבית הקהל יוצא לחצר לסעודת חג. פושקר "קדושה" לדת ההינדית ואסור לאכול בה מוצרים מהחי, אבל אלעד, בעזרת המטיילים, עושה נפלאות גם בתפריט צמחוני המורכב ממוצרים כשרים. אנחנו אוכלים תפוח בדבש ומאחלים "שירבו זכויותנו ברימון". שימי נושא דברים קצרים אודות מהות החג ומצוות תקיעת שופר ואז מתחילה השירה... אני עולה לקומה השניה של מבנה המגורים, לוקח נשימה ארוכה ומנסה לעכל: ראש השנה כבר פה! מתחתי פרושה חצר בית-חב"ד מלאה מפה לפה. ספירה מהירה מגלה לי שיותר מארבע מאות ישראלים יושבים פה ביחד! מטיילים רבים נשארים בבית-חב"ד עד השעות הקטנות של הלילה, משוחחים או אומרים תהילים.

לתחילת הכתבה 

תוקעים בשופר בפושקר

למחרת, שימי, לוי ואני יוצאים לרחוב מצוידים בשופרות. המלון הראשון אליו מועדות פנינו, "אואזיס", מתפקד כפנימיה המקומית לישראלים ולכן זה כלל לא מפתיע כשההודי בכניסה מאחל לנו "שנה-טובה". בחצר המלון מקבלים את פנינו קבוצת צעירים בקריאות חג-שמח. אנחנו תוקעים בשופר ולקול התקיעות דלתות החדרים נפתחות בזו אחר זו ויהודים רבים מצטרפים אלינו. המפגש עם הישראלים במלונות שונה לגמרי מהמפגש בבית-חב"ד. כאן אנחנו פוגשים אנשים שלא ממהרים לשום מקום, האתמול והמחר איבדו משמעות עבורם. ניתן לשבת ולדבר שעות אך הזמן דוחק בנו, יש עוד יהודים שמחכים לשמוע את השופר. אנחנו עושים סבב מלונות ובין השאר פוגשים זוג שנפעם למראה השופר: "מה? ראש-השנה היום?" בתפילת מנחה של ראש-השנה נוהגים לומר תפילה הנקראת "תשליך", בה אנו משליכים את עוונותנו. תפילה זו נאמרת סמוך למקווה מים ובסיומה נהוג לנער את שולי הבגד אל מים. בית-הכנסת יוצא בהרכב מלא אל האגם המקומי. אנחנו מושכים לא מעט מבטים בעומדנו יחד, אומרים את נוסח התפילה ומנערים את עוונותנו אל המים. למזלנו, ההודים לא מבינים מה בדיוק אנחנו עושים לאגם ה"מקודש" שלהם.
 
ביום השני של החג יוצאים עם השופר לכיוון ה`מרקט`. היהודי הראשון שאנחנו פוגשים מהסס למשמע הרעיון ושואל: "פה באמצע השוק?". לא אכחיש שגם אני שאלתי את עצמי מה תהיה תגובת המקומיים, אולם כשלוי מתחיל בתקיעות נעלמות כל החששות. קול השופר צלול וחזק, מהדהד בגאווה בינות דוכני הבדים. ההודים מתאספים סביבנו בטבעת הדוקה ומחליפים ציחקוקים ולחישות. לסיום, ההודים מבקשים לתת להם לנסות את השופר (מדויק יותר יהיה לומר שהם מנסים לקחת את השופר ואנחנו מסבירים להם בתקיפות ששיעור הנגינה יתקיים בהזדמנות אחרת). לאורך ה`מרקט` אנו פוגשים עשרות ישראלים. כל תקיעת שופר הופכת במהירות לקיבוץ גלויות של ישראלים נרגשים והודים סקרנים. המסע מסתיים על שפת האגם המקומי, שם מתאספים התיירים מדי ערב. תקיעת שופר אחרונה על רקע השמש השוקעת באגם והנה נכנסת השבת. אנו חוזרים לבית חב"ד עייפים אך מרוצים.

בשלב הזה אנחנו כבר מכירים רבים מהמטיילים ולאחר הסעודה השיחות נמשכות עמוק אל הלילה. יום השבת מהווה הפוגה מבורכת לשבוע המטורף שעבר עלינו, ומאפשר לאגור כוחות לימים הבאים. במוצאי שבת מטיילים רבים מגיעים להפרד, חלקם נוסעים לערים קרובות ויחזרו אלינו ליום הכיפורים. אנחנו מחליפים אימיילים, מבטיחים לשמור על קשר ולומדים בפעם הראשונה את טעם הפרידה מאנשים שאך הכרנו, טעם שילווה אותנו במשך ששת החודשים הבאים. 

לתחילת הכתבה

מזגנים באג'מר

יום חמישי, ח` בתשרי. שימי ואני יוצאים לעיר הסמוכה אג`מר. המטרה: רכישת מזגנים לבית-חב"ד עוד לפני יום כיפור. לי אישית זה נראה כפנטזיה לא מציאותית (להזכירכם, יום כיפור חל בעוד שלושה ימים) אבל שימי, באופטימיות על-הגיונית, יוצא לדרך.

הכל התחיל בשבת שאחרי ראש-השנה. ישבנו בחצר לאכול את ארוחת השבת ושוחחנו עם המטיילים על החג שעבר. כאשר דיברנו על החום המתיש ששורר בפושקר נולד רעיון המזגנים. מספר אנשים הרימו תרומה והרעיון קרם עור וגידים. אנחנו עולים לאוטובוס המקומי, חום מהמם אופף אותנו. תוך שניות אני חש בטיפות זיעה הזורמות על מצחי וזולגות מקצה אפי. זיק מחשבה צלול שנותר בי, אומר שאני מתעלף מאיבוד נוזלים עוד לפני שהאוטובוס יוצא לדרך. אל האוטובוס עולים בעצלתיים נשים עטופות בסרי צבעוני, מוקפות בילדים רעשניים. אנחנו הזרים היחידים על האוטובוס ומיותר לציין שכל תנועה שלנו מתועדת על ידי עשרות זוגות עיניים שחורות, בוהקות, חוקרות...

סוף סוף המנוע מתחיל לטרטר ואוויר חודר לאוטובוס מבעד לחלונות, הסדקים והדלת הפתוחה. לאורך הנסיעה יש לנו את ההזדמנות לערוך הכרות מחודשת עם חוקי הכביש בהודו. החוק השולט הוא: "אני צופר משמע אני נוהג", מה שאומר שיד אחת של הנהג תשאר על הצופר בכל מחיר, ביד השניה הוא יעשן, יסובב את ההגה ויעביר הילוכים. הכביש הצר מתפתל על הר הנחש, אופנועים שועטים לימננו על שולי התהום וקופים משתעשעים משמאלנו בין העצים.

כעבור עשרים דקות אנחנו מגיעים לאג`מר. אג`מר היא עיר מאובקת וחסרת יחוד, אך בשבילנו היא המרכז לקניית כל חפץ שלא קיים בעיירה הנידחת פושקר. אנחנו שמים את פעמינו לחנות LG, שם מסתבר שאין להם אפשרות לספק לנו מזגנים עוד היום ועליהם להביא אותם מהעיר הסמוכה ג`ייפור. גם בסמסונג המצב לא נראה יותר טוב אולם שימי לא מוותר. המוכר מנהל שיחות טלפון לפה ולשם וכעבור שלוש שעות מתישות עומדים מחוץ לחנות שלוש ריקשות ועליהם ארגזי קרטון גדולים המכילים... מזגנים. הריקשות מגיעות אלינו רק בשעות הערב ושימי מסביר להם שהמזגנים צריכים להיות מותקנים עוד הלילה. ההודים לוקחים את הרעיון כבדיחה- לעבוד שעות לילה? ביום בקושי אנחנו עובדים! "אף אחד לא יבוא מביתו בשעה כזו כדי לעבוד", הם מסבירים. "שאנטי, שאנטי, תוך כמה ימים הכל יהיה מסודר, העבודה תתחיל מחר בבוקר" הם מרגיעים אותנו. לך תסביר להם שמחר בבוקר אנחנו צריכים להשלים את עבודות הסיוד ולנקות את הבלאגן... לפני החג.

לא נותר לנו אלא לפנות בתפילה למי ששלח אותנו - הרבי מליובאוויטש שליט"א - שכרגיל לא מאכזב. תוך מספר שעות נאספים אל בית-חב"ד נפח, רתח ומספר שוליות, מנסרים את החלונות ומתקינים מזגנים... הודים עובדים בעיצומו של הלילה במלוא המרץ הוא חזיון נדיר במיוחד באזוריים הכפריים. הבלתי יאומן קורה אט אט מול עינינו והמזגנים בשילוב עם חתיכות עץ וקרטון, מוצאים את מקומם בחלונות בית-חב"ד. את השעה בה הלכנו לישון איני זוכר.

לתחילת הכתבה

ערב יום כיפור בבית חב"ד

ערב יום כיפור. בית הכנסת נקי, מסודר ומעל הכל קריר. בחצר ערוכים השולחנות לסעודה המפסקת של ערב צום. מטיילים רבים מופיעים בלבוש לבן, מספר אנשים אומרים לי שהשנה הם מתכננים לצום לראשונה בחייהם. בתפילות יום כיפור האוויר הקריר של המזגנים משנה את פני התמונה, התפילות נערכות באווירה נעימה ורגועה. היום מגיע לשיאו בתפילת "נעילה" עם דמדומי ערב. החזן מכריז "שמע ישראל ה` אלוקנו ה` אחד" והקהל עונה אחריו בהתרגשות. החזן פותח "יתגדל ויתקדש..." והקהל פורץ בניגון. אנשים מפזזים כאילו לא צמו ביממה האחרונה מתוך שמחה ובטחון שאלוקים שמע לתפילתנו... השופר תוקע תקיעה אחרונה וכולנו צועקים "לשנה הבאה בירושלים".

אני נזכר ביום כיפור שונה... בששת השנים האחרונות, ביליתי את חגי תשרי בחצר הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א (חב"ד), חוויה שאי אפשר לשכוח ואסור לפספס. קשה לתאר את תחושת ההתעלות ואת עוצמת הרגשות שבתפילה ב-770 שבניו-יורק יחד עם הרבי ואלפי חסידים. ללבי מתגנבת תחושת חוסר: לאחרי שזכיתי לשהות עם הרבי ביום-כיפור, כל מקום אחר לא ימלא את החסר. אך עד מהרה אני מזכיר לעצמי, שבהיותנו פה בפושקר, אנחנו אמנם רחוקים פיזית אך קרובים רוחנית, מכיוון שאנו ממלאים את השליחות שהטיל עלינו הרבי. בידנו הכח לפעול ולשנות, להשתמש בכל הכוח והאור שקיבלנו כדי להפוך את חייהם של עוד יהודים לשמחים ומוארים.

עד כאן בינתיים,
יהושע.

לתחילת הכתבה 

יעדי הכתבה

סגור
×