תורכיה ב-23 ימים

טיול משפחתי במרכז ומזרח תורכיה, ובו יסופר על איסטנבול בחצי יום, קרפיונים קדושים, אי ירוק בים, 1001 כנסיות ביום אחד, קפיצה קטנה מעבר להר, ועוד...
גל קרן וערן גונן
|
מפה
תמונה ראשית עבור: תורכיה ב-23 ימים
vladislav333222/Dollarphotoclub ©

נחיתה באיסטנבול
 

פרק א` - או 3 שבועות רק בתורכיה??
"רוצים טיול על חשבוננו?", אמא שלי הטילה פצצה באחת מארוחת יום שישי. ואני לא אומרת אף פעם לא על טיול. בעיקר לא חינם. התירוץ הרשמי היה יום הולדת 50 לאמי וגיוסו הקרב ובא של אחי. וככה הוחלט על נסיעה משפחתית הכוללת את הורי, אחי, אני ובן זוגי.
אז לאיפה ניסע? הדרישות לטיול היו - מקום שניתן לטייל בו כמה שבועות (עד חודש) ושלא ירושש את הורי. לאחר פסילת הרי הרוקי (יקר מדי), דרום אמריקה (לא עונה אידיאלית) והודו (הייתי בשנה שעברה), החלטנו להישאר קרוב אל הבית - מזרח ומרכז תורכיה.

זמן הטיול נקבע ליולי 2004, בעיקר בגלל מזג האוויר (ועוד כמה סיבות אישיות זניחות). הגיע זמן התכנון. משימה לא פשוטה בכלל, כיוון שרוב הנוסעים לאזורים אלו נוסעים או בקבוצות מאורגנות (לא אופציה בכלל מבחינתנו) או למטרות טרקים בקצ`קר (אנחנו לא ממש בכושר..). השגנו לונלי פלנט של תורכיה מחברים, עוד ספר נסיעות ישן על תורכיה, כמה חוברות מסע אחר וכמה כתבות מ"למטייל" והחלטנו על מסלול עקרוני (שיובא בהמשך).

פרק ב` - או איסטנבול בחצי יום
עקב קומבינות שונות ומשונות אני ובן זוגי טסנו ב-8.7 לאיסטנבול, תוך מטרה לחבור לשאר המשפחה ביום למחרת.
הטיסה מהארץ לאיסטנבול הייתה אמורה לנחות בשבע וחצי בערב באיסטנבול, מה שלא קרה. ככה זה שהטיסה יוצאת שעתיים באיחור מהארץ. את המלון הזמנו מראש מהארץ דרך האינטרנט (www.aladdintravel.co.il), וטוב שכך, כיוון שעשר בלילה זו לא השעה הכי מומלצת לחפש מלון. עם מונית משדה התעופה (לקח מעל שעה לצאת משדה התעופה באיסטנבול...), שעלתה 10$, הגענו למלון Hotel Yigitalp שבעיר העתיקה. המלון (4 כוכבים) התגלה כנעים ביותר ובמיקום מעולה. טיסת ההמשך תוכננה ליום למחרת בחמש אחר הצהריים. מה שהשאיר לנו חצי יום באיסטנבול. מעט, אבל אין מה לעשות...

עשינו השכמה מוקדמת (8 בבוקר), במטרה להספיק כמה שיותר בזמן הקצר, ושמנו פעמינו לכיוון המסגד הכחול. הדרך מהמלון למסגד הובילה לאורך רחוב דיוואן יולו, שדירה גדולה מלאה בחנויות ומסעדות. הליכה של 15-20 דקות בערך, שבסופה נוחתים ממש מול המסגד מצד אחד וכנסיית איה סופיה מהצד השני. בכיכר, ממש ליד המסגד, נמצאת גם לשכת המידע לתיירים, שם אפשר להצטייד במפה טובה של איסטנבול בחינם ובהסברים טובים ובאנגלית.

כיוון שהיה יום שישי, המסגד נסגר מוקדם מהרגיל, עקב תפילות יום השישי. לשמחתנו, הגענו בזמן (הכניסה חינם, ובלבוש צנוע יחסית). משם המשכנו לאורך השדירה מצדו המערבי של המסגד לכיוון ההיפודרום והאובליסקים. עדיין נשאר לנו עוד זמן. החלטנו לחפש את "קוצ`וק איה סופיה" - כנסייה שהוסבה למסגד. מסתבר שלא פשוט להגיע אליה... אחרי חצי שעה של התברברות בדרכים מצאנו את הדרך הנכונה - ממשיכים מההיפודרום שמאלה ולמטה, פנייה ראשונה שמאלה, פנייה הבאה ימינה ואז שוב פנייה שנייה שמאלה. מגיעים לסמטה שבקצה נמצא המסגד. ל"מזלנו הרב", המקום היה בשיפוצים וסגור למבקרים... לפחות היה טיול נחמד ברחובות איסטנבול.

חזרנו למלון בעזרת הרכבת הקלה שעוברת לאורך כל רחוב דיוואן יולו (מגיעה עד לנמל). כרטיס לרכבת עולה מיליון לירות (פחות מדולר) והיא אופציה מומלצת וזולה להתנייד בעיר העתיקה. ושוב, לשדה התעופה.

פרק ג` - או פעם הייתה פה רעידת אדמה

תכננו להיפגש עם שאר המשפחה בשדה התעופה, אך זמן הטיסה הלך והתקרב והם לא נראו באופק. אחרי דקות של פניקה ובירורים היסטריים, הצלחנו לגלות שהם על הטיסה. מסתבר שמי שמגיע מהארץ לא עובר דרך הטרמינל של טיסות פנים אלא מגיע ישר למטוס... כמובן שעל הוריי עברו אותן דקות של פניקה. הטיסה נמשכה שעה, ובסופה נחתנו בקאיסרי (Kayseri), שבקפדוקיה, מרכז תורכיה.

עוד מהארץ הזמנו הסעה משדה התעופה לגרמה (Goreme) דרך סוכנות תיירות תורכית (מומלצת גם בלונלי פלנט) - 8$ לאדם, והתשלום לנהג ולא מראש (הנסיעה לוקחת בסביבות שעה, כ-70 ק"מ). גם את המלון ללילה הראשון בגרמה הזמנו מהארץ. המלון נקרא Local House, והוא "מלון מערה" (מלון שחצוב בתוך מערה.. נפוץ מאוד בקפדוקיה). הלילה הראשון עלה 35$ לחדר זוגי ו-45$ לחדר משולש (אחר כך הורדנו את המחיר בהתמקחות עיקשת ל-65$ לשני החדרים). הגענו לגרמה די מאוחר בערב, כך שדי מהר הלכנו לישון. היה יום מתיש.

גרמה היא עיירת תרמילאים קטנה וסימפטית. העיר מלאה במלונות, מסעדות וסוכנויות נסיעות, כך שהיא מהווה נקודת בסיס טובה ונוחה לטיול בקפדוקיה.

לתחילת הכתבה

קפדוקיה

קצת על קפדוקיה - האזור תחום על ידי 3 הרי געש שהיו פעילים לפני כעשרה מליון שנה. הפעילות הגעשית כיסתה את האזור באפר געשי שברבות השנים הפך לאבן טוף רכה. השחיקה של הסלעים יצרה צורות גיאולוגיות מעניינות וחריגות באזור. הסלעים הרכים אפשרו לתושבים לחצוב את בתיהם במערות, בסלעים ובמעמקי האדמה.

פרק ד` - או זה לא ממש מזכיר לי פיות...
יש שתי אופציות לטייל בקפדוקיה - הדרך העצמאית או הדרך המאורגנת. בשביל הדרך העצמאית אפשר לשכור רכב/אופנוע בסוכנויות הרבות ולתור את האזור (או להשתמש באוטובוסים..). הדרך המאורגנת מציעה חבילות של טיולים יומיים באזור בקבוצות של עד 15 איש. כל הסוכנויות מציעות את בערך אותם המסלולים ובערך באותם המחירים. כיוון שאנחנו לא חובבי הטיולים המאורגנים החלטנו לשלב בין שתי האופציות - טיול מאורגן רק לחמישתנו עם מדריך ונהג.

את הסיורים הזמנו דרך סוכנות קטנה וחביבה בגרמה (Nese Tour נמצאת ברחוב הראשי, על הכביש). אחרי התמקחויות רבות סגרנו על שני ימי טיול (שבסופו של כל יום חוזרים לגרמה), ב-100 מליון לירות (בערך 70$) לאדם, כולל נהג, מדריך, ארוחת צהריים וכניסה לכל האתרים. בסופו של דבר, זה יוצא יותר משתלם מהדרך העצמאית והרבה יותר נוח.

יום הטיול הראשון - יצאנו ב-11:00 בבוקר מגרמה ונסענו לאוצ`היסאר (Uçhısar), שם אפשר לבקר בבית מערה בן 6 קומות ובארמון אוצ`היסאר, שהטיפוס אליו קצת מפרך, אך הנוף בפסגה שווה. משם המשכנו לתצפיות על עמק היונים (הקרוי כך עקב שובכי היונים הפזורים בכל העמק) ועל עמק גרמה. התחנה הבאה היא המוזיאון הפתוח של גרמה - אתר נכס עולמי הכולל בתים וכנסיות החצובות בסלע. המקום מרשים מאוד ובהחלט שווה ביקור, אבל אחרי 5 כנסיות זה די חוזר על עצמו.

הסיור ממשיך לאחר ארוחת צהריים לשלושה אתרים עם צורות גיאולוגיות חריגות. הראשון הוא קבוצת עמודי סלע המכונה "המשפחה", השני הוא Devernt Vally, עמק שבו הסלעים מזכירים חיות (כמו גמל לדוגמא), והשלישי הוא עמק הפיות המלא בעמודי סלע הנקראים Fairy Chimneys, למרות שלנו הם לא הזכירו לא ארובות ולא פיות. ב-17:30 בערך חזרנו תשושים לגרמה.

יום הטיול השני - יצאנו ב-9:00 בבוקר מגרמה לעיר התת קרקעית דרינקויו (Derinkuyu - כניסה עולה 5 מליון לירות באופן עצמאי). עיר שלמה החצובה מתחת לפני הקרקע, בת שישה מפלסים. למרות החום ששרר בחוץ (והיה חם..) בפנים קריר עד קפוא, בנוסף יש תחושה די קלסטרופובית ככל שיורדים למטה... אבל בהחלט היה שווה את הביקור. בשינוי אווירה קיצוני המשכנו משם לקניון איהלארה (Ilhara Canyon), שאורכו כ-16 ק"מ בערך.

בגלל שאנחנו עצלנים, עשינו רק 3 ק"מ מהמסלול, עד לעיירה סלימה. שם גם אכלנו צהריים על גדות הנהר (נו טוב, היינו רעבים מהצעידה המפרכת). התחנה הבאה היא עוד נקודת תצפית וצילום במנזר בליסירמה (Belisırma) החצוב בסלע בגובה רב. את היום סיימנו בסאריהאן (Sarıhan) שהיה חניון דרכים על דרך המשי. בערב מופיעים בו הדרווישים המחוללים (כרטיס עולה בסביבות 25$, ואפשר לרכוש אותו בכל סוכנויות הטיולים). בסביבות 17:00 חזרנו לגרמה. עוד יום מתיש נגמר.
 
פרק ה` - או הדרך חסומה, הגשר התמוטט
נחזור יומיים אחורה. עוד ביומנו הראשון בגרמה, התחלנו לחפש רכב להמשך הטיול. הדרישות היו ברורות - רכב גדול, שיכול להכיל 5 אנשים בוגרים בנוחות, פלוס הרבה ציוד. עדיפות לרכב שפועל על דיזל (יותר זול). מסתבר שבתורכיה, זו לא משימה פשוטה בכלל. פנינו לכמה וכמה סוכנויות בגרמה (ויש הרבה), וקיבלנו הצעות שונות ומשונות, אך רובן היו על רכבים ישנים מאוד או עם תנאים חריגים ביותר.

בסוף מצאנו חברה שנראתה אידיאלית וסיכמנו לקבל את הרכב בבוקר היום השלישי בגרמה. בערב היום השני, הלכנו שוב לחברה לוודא שהרכב אכן מוכן, ושלמחרת נוכל לצאת בשמחה לדרך. אבל אז התברר שהרכב כרגע איפשהו ברחבי תורכיה, ויחזור רק עוד יום נוסף. לאחר התלבטויות רבות, החלטנו לקבל את רוע הגזירה, ולהישאר עוד יום בגרמה. לא נורא, אמרנו, זה רק עוד יום.

ביום שהתווסף לנו בגרמה, נסעו הורי לטיולון באורגופ (Ürgüp), ובמקרה נתקלו בסוכנות של הרץ. הם בדקו ליתר בטחון את האפשרויות אצלם, אך הרכב שם היה יקר בצורה משמעותית מהרכב שהיינו אמורים לקבל בגרמה. בבוקר היום למחרת, יצאה משלחת שכללה את אמי, אבי ובן זוגי לסוכנות הרכב, כדי להביא את הרכב אל המלון ולצאת אל הדרך. כשהגיעו לשם, הסתבר שאין רכב ואין נעליים.

הסיפור של בעל הסוכנות היה שגשר התמוטט בדרך והיא נחסמה על ידי המשטרה. אבל אל דאגה - "הרכב יגיע תוך שעה". כעבור שעתיים, התייאשו חברי המשלחת וחזרו למלון להתייעצויות. הוחלט להתקשר לסוכנות באורגופ, להתמקח קצת, ולקחת את הרכב מהם. וכדי לסיים את הפרק הזה - הרכב מאורגופ הגיע לבסוף בשעה 16:00, ורק אז יצאנו לדרכנו. עקבותיו של הרכב הראשון לא נודעו עד עצם היום הזה...

לתחילת הכתבה

מלאטיה ואורפה

פרק ו` - או למה אי אפשר לסלול פה כביש?
מקפדוקיה נסענו למלאטיה (Malatya). בגלל שיצאנו כל כך מאוחר מגרמה, הגענו למלאטיה רק בסביבות 21:00, עייפים ומותשים. העיר היתה ריקה למדי, והתחלנו להסתובב ברחבי העיר כדי למצוא מלון. בסופו של דבר תפסנו לנו שוטר חביב, שסיפק לנו ליווי משטרתי עד לפתח המלון - Malatya Büyük Otel, שנמצא ממש בתוך השוק. המלון היה די מודרני וסימפטי עם חדרים נעימים ומרווחים למדי. 2 חדרים (זוגי ומשולש) עלו 60$ ללילה. לפי מה שהבנו, אין ממש מה לעשות במלאטיה (למרות שזו בירת המשמשים העולמית..), אך זו היא נקודת מוצא נוחה לביקור בהר נמרוט המערבי.

ביום המחרת השכמנו קום במטרה לעלות להר נמרוט (ברכב כמובן..). הדרך שהתחילה נוחה, הפכה במהרה לכביש עפר מלא מהמורות ופיתולים. לעומת זאת - היא מאוד יפה... אחרי שעתיים של קפיצות וטלטולים, הגענו לפארק הלאומי הר נמרוד (Nemrut Dağı). הכניסה לפארק עולה 2.5 מליון לירות לאדם, ושימו לב שהשומר לא מנסה לעשות קופה על חשבונכם (המחיר המדויק כתוב על כרטיס הכניסה לפארק).

למרות שחשבנו שיהיו די הרבה תיירים על ההר, בכל זאת, מקום שנחשב תיירותי, היינו די בודדים שם. את האתר הקים המלך אנטיוכוס, שלקה בשגעון גדלות קל והחליט להקים לעצמו אנדרטה מפוארת על פסגת ההר. האתר מורכב מתל חצץ ענקי (שמתחתיו קבורים בני משפחת המלוכה) ומסביבו פזורים פסלי ענק של חיות, אלים ושל אנטיוכוס עצמו. הנוף מפסגת ההר מרהיב והפסלים נותנים למקום אווירה מיוחדת.

מההר רצינו להמשיך דרומה (מלאטיה נמצאת צפונית להר), לכיוון אורפה (Urfa). הסתבר שכדי לצאת דרומה, צריך לרדת חזרה 10 ק"מ ושם אמורה להיות פנייה שמאלה. ירדנו. לא מצאנו פנייה. נעצרנו בכפר, שם אמרו שצריך לחזור כמעט עד לפסגה ושם לפנות ימינה. עלינו. לא מצאנו פנייה. נעצרנו במלון ממש ליד הפסגה. בעל המלון צייר לנו מפה ונתן הסברים איך למצוא את הפנייה, שאמורה להיות למטה. אז שוב ירדנו. איכשהו, איתרנו פנייה קטנה וצדדית שמאלה. אחרי עוד שעתיים של דרך עפר, עוד יותר גרועה, הגענו לכביש הדרומי. משם המשכנו לקאהטה (Kahta). עיירה קטנה וממש לא מעניינת. אבל לפחות היינו על הדרך הנכונה. וגם הדרך הייתה מאוד יפה ומגוונת למדי.

המשכנו בדרך, ועצרנו לכמה דקות לצפות בסכר אטאטורק הענק (סכר מרשים, אבל לא מרתק. אולי יותר שווה להגיע כשהזרימה חזקה יותר... בכל מקרה, הכניסה לתצפית על הסכר היא חינם). לבסוף הגענו לאורפה (ŞanlıUrfa - אורפה היפה) הלוהטת (38 מעלות...). התמקמנו במלון Hotel Bakay. מלון נחמד, חדרים נוחים, 50$ לשני חדרים. בערב הלכנו לאכול את הקדאיף המפורסם של אורפה - שממולא בגבינה מתוקה בתוכו. מעדן.

לתחילת הכתבה



פרק ז` - או תמיד רציתי לראות קרפיון קדוש
אורפה ידועה כמקום הולדתו של אברהם אבינו. כבר סיבה לבקר בעיר. המערה המדוברת נמצאת בתוך מסגד, שנמצא במרכזו של גן פורח ומטופח. היינו חייבים להיכנס לראות. הכניסה היא חינם, ויש כניסה נפרדת לגברים ולנשים. הכניסה היא בלבוש צנוע, עם כיסוי ראש (לנשים) וללא נעליים. בפנים יושבות עשרות נשים מוסלמיות, מתפללות ומורחות מים קדושים על הילדים מתוך ברז המים הקדוש. מעבר לזה - אין כלום במערה.

חוץ מהמערה, יש באותו הגן בריכות ענקיות שבהן שוחים בשלווה והנאה מאות קרפיונים דשנים, שעל פי האגדה הם קדושים, ומי שיהרוג קרפיון יתעוור. עשרות אנשים יושבים על גדות הבריכות ומאכילים את הקרפיונים. בהחלט מחזה חריג. על כל הפארק חולש מבצר גדול ומרשים שאפשר לטפס אליו (אנחנו לא עשינו זאת. היה יותר מדי חם).

משם נסענו לשוק המקורה של אורפה. שוק גדול למדי, עם המון בדים ושטויות. אתם יודעים - שוק. השוק היה די ריק, וזה עשה אווירה קצת מדכאת, וגם היה ממש לוהט בחוץ. אז חזרנו לנוח מנוחת צהריים בחדר.

את אחר הצהריים הקדשנו לביקור בחרן (Harran), כשעה נסיעה מאורפה. חרן מפורסמת בעיקר בשל בתי הבוץ שבה, שבהם התגוררו התושבים לפני שנים רבות (כיום הם משמשים בעיקר למגורי בקר), וכיוון שאברהם אבינו התיישב שם עם אביו תרח. כבר כשנכנסו לעיר, רדפו אחרינו עשרות ילדים במטרה להדריך אותנו באתר המיוחד. שניים אף הגדילו לעשות, ונסעו אחרינו כל הדרך בטוסטוס תוך נפנוף בתעודות המדריך שלהם. את הסיור בחרן (ללא מדריך..) התחלנו בבית בוץ מסורתי משוחזר (בית התרבות של חרן - Harran Kültür Evi). הבית יושב סביב גינה, ונחמד מאוד לבקר בו (הוא משוחזר למדי מבפנים, עם ריהוט מסורתי לכל חדר), למרות שהוא קצת מסחרי.

הכניסה חינם. הביקור בשאר העיירה עולה 2 מליון לירות לאדם, וכולל מדריך מוסמך (סטודנט דובר אנגלית, לרוב. אפשר ומומלץ להשאיר לו טיפ). ליד הבית המשוחזר נמצא המבצר הגדול של חרן, שנבנה בסביבות שנת 1050. המבצר גדול ומרשים, אם כי קצת מוזנח. נסענו עוד קצת בעיירה, ראינו עוד בתי בוץ לרוב, את חומות העיר הישנות ואת שרידי האוניברסיטה האסלאמית הראשונה. וזהו. חזרנו לאורפה. לסיכום - בהחלט שווה חצי יום ביקור.

לתחילת הכתבה

הרים ואיים

פרק ח` - או כמה כיף בחסנקייף
קמנו מוקדם. הדרך שמצפה לנו היום ארוכה ומפרכת. התחלנו בנסיעה מזרחה לכיוון מארדין (Mardin) או העיר הלבנה. הנסיעה היא לאורך הגבול הסורי. 180 ק"מ של דרך משובשת ועמוסת משאיות. מסביב - מישורים. מארדין היא עיר ערבית, והשפה המדוברת בה היא ערבית (ולא תורכית). למרות זאת, העיר נעימה מאוד לשיטוט וגם נאה. על העיר חולשת מצודה גדולה ויש בה מוזיאון וכמה מבנים עתיקים נאים. די והותר להקדיש לעיר שעה-שעתיים.

משם המשכנו לדיארבקיר (Diyarbakir). עיר כורדית ברובה, שלעומת מארדין, שם הרבה פחות נעים להסתובב. היא עיר הומה אדם, עמוסה ולוהטת בקיץ. העיר העתיקה מוקפת חומה גדולה עם צריחים שחורים. לא התפעלתי במיוחד...עזבנו את העיר די במהרה.

100 ק"מ מדרום לדיארבקיר נמצאת העיירה חסנקייף (Hasankeyf). עיירה נחמדה וציורית שיושבת על גדות החידקל הגועש. כמו בקפדוקיה, גם בחסנקייף אנשים גרו במערות. יש בעיירה מספר מבנים עתיקים, ומערות חצובות בסלע. מרשים ביותר הוא הנהר שעל גדותיו יושבת העיירה. במרכזו חלקיו של גשר עתיק (אפשר לאכול שם במסעדות דגים ממש על גדות הנהר). כדאי להזדרז להגיע לשם, כי הצפי הוא שהעיירה החביבה הזו תוצף בשנים הקרובות עקב הסכר שנבנה באזור.

מחסנקייף המשכנו בדרך מפותלת ומתישה לכיוון טאטוואן. הדרך מטפסת במעלה ההר, דרך ירוקה עם נחל שזורם כל הדרך ומצוקים גבוהים. לטאטוואן (Tatvan) הגענו מאוחר. בסביבות 21:30. בעיר אין יותר מדי מלונות סבירים. רובם מלונות לתרמילאים ללא שירותים ומקלחת בחדר. בחרנו ללכת למלון היקר בעיר - Hotel Tatvan Kardelen, שאחרי התמקחות עלה 75$ לשני חדרים. לא זול - אבל בשביל נוחות צריך לשלם...
סה"כ עשינו היום 620 ק"מ. מת"א לאילת ובחזרה.

פרק ט` - או שוב הר נמרוט?
כשהגענו אתמול לטאטוואן היה כבר חושך. ברחוב עדיין ישבו חבורות של גברים תורכים על שרפרפים נמוכים, שותים צ`אי חזק ומשחקים. אבל הרבה מהסביבה לא יכולנו לראות. בבוקר, כשיצאנו לדרך, נגלה לנו אגם ואן במלוא הדרו.

אגם ואן (Van Gölü) הוא ימה די גדולה שנוצרה עקב התפרצויות וולקניות באזור. המים באגם מלוחים ושמנוניים (כמו בים המלח), אבל לעומת ים המלח, אין הרבה מתרחצים באגם, ואין כמעט חופים מסודרים. מדי פעם אפשר לראות אנשים טובלים במימי האגם, אך כולם (!!) גברים וילדים. לא ראיתי אף לא אשה אחת.

15 ק"מ מערבית לטאטוואן נמצא הר נמרוט המזרחי. אין שום קשר בינו לבין ההר בעל אותו השם בדרום המדינה. הדרך להר מטפסת לאט בנוף מרשים ביותר - צמחייה ירוקה, הרים מושלגים וימת ואן ברקע. הניווט בהר הוא משימה קצת טריקית. בשלב מסוים, דרך העפר מתפצלת ל-3. הכביש השמאלי מוביל למצוק מעל אגם גדול וכחול, שאי אפשר לרדת אליו, אבל הנוף מהמם. הדרך האמצעית מובילה לשום מקום... נקודה יותר גבוהה על ההר שממנה אפשר לראות את הנוף.
הדרך הימנית מתפצלת גם היא לשתיים - שמאלה הוביל אותנו לאגם נוסף, הפעם ירוק, שבצידו האחד יש מעיינות חמים ובצידו האחר נמצאת מערת קרח (שהשמועה אומרת שאם שמים בה בקבוק מים הוא קופא תוך חצי שעה).

מסתבר שהשימוש העיקרי של המערה הוא קירור אבטיחים. תורכים רבים הגיעו לעשות פיקניק על שפת האגם ובזמן שהמנגל התחמם, הם הניחו את האבטיחים להתקרר... מאותה הדרך אפשר להגיע גם לאגם הכחול הגדול שהוזכר קודם, רק הפעם ניתן ממש לגעת במים. הדרך ימינה הובילה למערה קטנה, שממנה יוצאים אדים חמים מתוך ההר. הטענה היא שהאדים טובים לריפוי מחלות שונות. הביקור בהר התגלה כאטרקציה אחת גדולה ושווה, עם נופים מקסימים, עדרי כבשים ורועים והרבה מים.

מהר נמרוט המשכנו לאורך הגדה הצפוני של ימת ואן. הכביש צמוד לשפת האגם, והנופים הנשקפים ממנו מרהיבים. הגענו לאחלט (Ahlat) - עיירה קטנה בצפון ימת ואן. אחלט מפורסמת בבתי הקברות הסלג`וקיים שלה. מצד אחד של הכביש נמצא בית קברות גדול של קברים סלג`וקיים עתיקים. המראה מאוד סוריאליסטי - שדה נטוש ומוזנח, שמתוכו צצים עמודי אבן שחורים בזוויות שונות. מהצד השני של הכביש נמצא אוסטה שאקירט קומבטי (Usta Şakirt Kumbeti) - קבר סלג`וקי ענק מהמאה ה-13. כשהגענו לקבר הלכו אחרינו מספר ילדים עם פרצוף מתחנן..הכינונו עוד מהארץ בלונים לחלק לילדים. ההתלהבות הייתה גדולה. תוך מספר דקות מצאנו את עצמנו בלב התקהלות של כל ילדי הכפר שצעקו "בלון, בלון" בניצוחו של אבי...

פרק י` - או אי ירוק בים
כדי לא לקפח אף אחד את היום הבא הקדשנו לחוף הדרומי של ימת ואן. הנוף פחות מרשים מהנוף בחוף הצפוני, אך בהחלט לא מבייש. נסענו לאורך החוף עד שהגענו לרציף הסירות לאי אקדמאר (Akdamar). האי אקדאמאר הוא אי קטן בתוך ימת ואן. בחודשים אלו של השנה הוא לא כל כך ירוק אלא די חום-צהבהב, אבל הפעלנו את הדמיון. אל האי מגיעים בעזרת סירות שיוצאות ברגע שהן מתמלאות בלפחות 12 איש. ההפלגה, שאורכת 15 דקות, עולה 5 מליון לירות הלוך-חזור. במרכז האי נמצאת כנסיית אקדאמאר, שנבנתה ב-912 לספירה, מפלאי האדריכלות הארמנית. הכנסייה מעוטרת בתבליטים שונים ומשונים מהתנ"ך (דוד וגוליית, יונה והדג וכו`). מלבד זאת אין כלום באי. מכיוון שהגענו בסוף השבוע (יום א`), נהרו עשרות תורכים אל האי הקטן מצוידים בכמויות אוכל, קנקני תה ומה לא...בהחלט בילוי חביב.

הדרך לכיוון העיר ואן עוברת דרך עיירת חוף קטנה בשם אדרמיט (Edremit), שבה יש כמה חופי רחצה וכמה מסעדות דגים נחמדות. המשכנו ישירות לואן (Van). לעומת טאטוואן, ואן היא עיר גדולה ודי מודרנית, עם הרבה מלונות, מסעדות, בתי קפה וחנויות (אפילו קניון..). בעיר יש גם מבצר גדול שאפשר לטפס אליו, אם יש לכם כוח. לנו לא היה. בחרנו לישון ב- Büyük Asur Oteli. מלון די מרכזי, וזה חסרונו. הרעש בלילה היה בלתי נסבל, בקושי עצמנו עין.

לתחילת הכתבה

הררט וכנסיות

פרק י"א - או איך כמעט נכנסנו לאיראן
עייפים ותשושים מהלילה האחרון, נפרדנו מימת ואן ופנינו מועדות צפונה לכיוון הר אררט. 100 ק"מ צפונית לואן נמצאים מפלי מורדיה המרשימים (Muradiye). המפלים שוצפים וגועשים ומעליהם נמתח גשר חבלים מתנדנד. שווה עצירה. המשכנו צפונה. הנוף נהייה הררי יותר, סלעים מוזרים בוקעים מתוך הקרקע וגשם קל החל לרדת. הגשם נפסק והגענו לדואוביאזיט (Doğubayazit), עיירת גבול קטנה ומאובקת ממש על גבול איראן. על העיירה חולשים הרי אררט המרשימים והמושלגים, שביום בהיר ניתן לראות אותם בבירור. ניתן גם לטפס אל ההר, אבל את זה לא עשינו. פעם הבאה. אולי.

מעל דואוביזיט נמצא ארמון איסהק פאשה סאראי (Ishak Paşa Sarayi). הכניסה לארמון עולה 5 מליון לירות לאדם. הארמון נבנה ב-1685 עבור מנהיג כורדי, ובו 366 חדרים שרבים מהם השתמרו בצורה נאה מאוד. הנופים הנשקפים מהארמון מרשימים, אך אני ממליצה לכם לוותר על הביקור בשירותים העתיקים (והמבין יבין).

ממש על גבול איראן, מטרים ספורים מהגבול, בפנייה צדדית שמאלה, נמצא מכתש גדול שנוצר עקב נפילת מטאור בשנת 1920. המקום שווה ביקור מכמה סיבות - א. להבין כמה נזק יכול לעשות מטאור אחד קטן, ב. זה הכי קרוב שתגיעו לאיראן (לפחות בזמן הקרוב).
מצאנו מלון ממש במרכז העיר, אורטה דוגו הוטל, מלון קצת מוזנח אך עם מרפסות בעלות נוף מצוין לאררט. בכל מקרה אל תצפו לתנאי לינה טובים בעיר. רוב המלונות ברמת הזנחה מתקדמת.
בערב עלינו בחזרה לכיוון הארמון. ממש באמצע הדרך נמצא מורד (Murad) קמפינג ששם יש מסעדה תורכית טובה מאוד. בנוסף מופיע במסעדה זמר כורדי-תורכי בשירים טיפוסיים למקום.

פרק י"ב - או 1001 כנסיות ביום אחד
בבוקר הרי אררט מכוסים בעננות כבדה. לא רואים ממטר. חבל. רצינו לעשות להר פרידה יפה יותר... הדרך שבה אנו נוסעים ממשיכה 240 ק"מ צפונה לכיוון קארס (Kars). דרך די משעממת, אבל הכבישים סבירים, ולכן אנחנו מגיעים די מוקדם לקארס - עיר חביבה ומודרנית עם השפעות רוסיות. הנשים בעיר נראות יותר רוסיות מתורכיות. אנחנו מתמקמים במלון Gungoren המוצלח (50$ לשני החדרים) ויוצאים לתור את העיר. אין הרבה מה לראות בעיר - בחלק העתיק של העיר יש כנסיה עתיקה, מצודה עתיקה וגשר עתיק. בעיר החדשה יש המון חנויות ורחובות רחבים ומודרניים. גולת הכותרת של העיר הם הדבש והסילאן המיוצרים במקום והגבינה המשובחת. כל חנות שנייה מוכרת את הסחורה הזאת בלבד. כמובן שהצטיידנו במטעמים.

בערב נהיה קריר (16 מעלות), עשינו "טעות" ויצאנו לארוחת ערב ב-20:00. מסתבר שכמעט כל המסעדות כבר נסגרות בשעת לילה שכזאת...

הסיבה העיקרית שלשמה הגענו לקארס היא העיר הנטושה אני (Ani). זוהי העיר בעלת 1001 כנסיות, שנמצאת 45 ק"מ ממזרח לקארס, ממש על גבול ארמניה. בעבר היה צורך בהוצאת אישורים מיוחדים לביקור באני - אך לא עוד. פשוט מגיעים. הכניסה עולה 3.5 מליון לירות לאדם. בעבר אני הייתה בירת סחר מרכזית באזור. באיזשהו שלב נפלה גדולתה וכיום נשארו רק שרידיה הנטושים של העיר. האתר עצמו מוזנח למדי, וחבל, ובין העתיקות צמחו גידולי פרא שמגיעים לפעמים לגובה של אדם. עם זאת, האווירה בעיר מאוד מיוחדת ושלווה. את העיר מקיפות חומות עצומות שהשתמרו יפה, ובתוך המרחב העצום פזורים מבנים שונים ומשונים של כנסיות, בתים ומסגדים. חלקם במצב טוב יותר, וחלקם די מתפוררים. בהחלט שווה להקדיש לאני לפחות שעתיים לביקור.

מאני אנחנו פונים לעבר הרי הקצ`קר. היעד הראשון - יוסופלי (Yusufeli), כ-300 ק"מ מערבה מאני. העיירה הקטנה יושבת על גדות נהר ברהל העצום. המלון המומלץ ביותר בעיר (וגם הוא לא משהו..) הוא Hotel Barhal (בעלות של 27$ לשני חדרים ללא ארוחת בוקר). חדרים די סגפניים אבל סבירים. הדרך ליוסופלי עוברת בעמקים ירוקים ופסטורליים, נחלים זורמים ופרות ברקע. לרגע נדמה שהגענו לשוויץ.

פרק י"ג - או קח אותו לאט, את הזמן
הגענו ליוסופלי בשעות אחרי הצהריים ויצאנו לשוטט בעיר. יוסופלי היא קטנה ולא ממש מרתקת, ולאחר סיבוב של חצי שעה לאורך שני גדות הנהר די מיצינו אותה. ניסינו לברר על אופציה של רפטינג בנהר, אך מכיוון שהיו מעט מאוד תיירים בעיר, האופציה היחידה הייתה לצאת לרפטינג של סירה בודדת. זה לא נראה לנו בטוח במיוחד. אז ויתרנו. המחיר לרפטינג יומי של 5-7 שעות הוא בסביבות 25$ לאדם, ואפשר לברר פרטים במלונות השונים (והמעטים) בעיר. על גדות הנהר יש כמה בתי קפה ומסעדות שאפשר לצפות מהן על הנהר הגועש, לאכול, לשתות צ`אי ולשחק שש-בש. המסעדה במלון ברהל התגלתה כמומלצת ביותר ונראה שכל תיירי העיר הגיעו אליה. הלכנו לישון שבעים ומרוצים, עם רעש המים הזורמים תחתינו.

בבוקר התחלנו את הנסיעה המתישה לברהל (Barhal), עיירה קטנה מצפון-מערב ליוסופלי. למרות שהמרחק בין שתי הערים הוא פחות מ-30 ק"מ, הנסיעה אליו אורכת שעה וחצי לפחות, עקב מצבו הקשה של הכביש והסיבובים הרבים. הדרך, לעומת זאת, שווה כל רגע. התכנון להיום היה יום מנוחה. הגענו לברהל בשעות הבוקר המאוחרות, והתמקמנו במלון-פנסיון של אחמט - Barhal Köyevi, נמצא כק"מ ממרכז העיירה. הפנסיון ממוקם על צלע ההר, מעל הכביש, ממש ליד הכנסייה הגרוזינית.

העלייה אליו היא רגלית בלבד ומצריכה טיפוס של כמה דקות. התיקים, לעומת זאת, עולים בעזרת אומגה. מזל. את הפנסיון מנהלים אחמט ובנו, והוא מציע לינה די פשוטה - חדרים פשוטים עם מיטות/מזרונים על הרצפה ושירותים ומקלחת מחוץ לחדרים. תמורת 14$ לאדם מקבלים מקום שינה, ארוחת בוקר וארוחת ערב מצוינת. את שאר היום העברנו במנוחה במרפסת, תוך צפייה בנוף, משחקי קלפים וקריאת ספרים. היה רגוע.

לתחילת הכתבה


שבעת האגמים

פרק י"ד - או קפיצה קטנה מעבר להר
בין ברהל ליעדנו הבא, איידר (Ayder), מפריד הר. זה הכל. הר אחד. אבל בשביל להגיע לשם ברכב צריך להקיף את כל ההר בדרך מאוד ארוכה... הדרך עוברת לאורך נהר הצ`ורו, בעמק מוקף צמחייה ירוקה, הרים גבוהים והמון מים זורמים. נוסעים צפונה, לעבר גבול גרוזיה, עד לארטוין (Artvin), היושבת במעלה גבעה. אין ממש מה לעשות שם, אך זה מקום נוח להצטייד בו במזון לדרך. משם ממשיכים מערבה לעבר הים השחור. כשמתקרבים לאזור הים מתחילים לראות את שדות התה האינסופיים שמכסים כל גבעה.

העיירה הראשונה על הים השחור היא הופה (Hopa), עיירת נמל אפורה ותעשייתית. לא אטרקציה. יש לה טיילת נאה שאפשר לשבת בה ולבהות בים (שלא היה ממש שחור כמו שציפיתי..). הדרך ממשיכה לאורך חוף הים השחור עד פאזאר (עוד עיירה קטנה) ואז נעלם לו הים, וחוזרים להרים (מתחילים להדרים). בניגוד לאיזור יוסופלי וברהל, איידר היא עיירה מאוד תיירותית, ולכן הדרכים נוחות ומשופצות.
 
איידר נמצאת בתוך פארק לאומי של הרי הקצ`קר (Kaçkar Mili Parkı), והיא נקודת מוצא לטרקים רבים שיוצאים מהאזור. העיירה מלאה במלונות ופנסיונים רבים, רובם בתוך בקתות עץ, ולא זולים יחסית למזרח תורכיה. אחרי חיפוש לא מועט - מצאנו מלון. מלון Otel Yeşil Vadi (פירוש השם הוא הוואדי הירוק, ומחיר חדר לאדם הוא 22 מליון לירות). המלון כולו בנוי מעץ, החדרים מושקעים מאוד ונקיים ביותר. מומלץ בחום.

איידר עצמה בנויה מרחוב אחד שנמשך במעלה הגבעה. לאורך כל אותו כביש פזורים מלונות רבים ומסעדות. בקצה הגבעה נמצא מפל מרשים ביותר, וזוגות תורכיים רבים מגיעים לשם בפרץ רומנטיקה. עוד תופעה ייחודית לאיידר הם בני ההמשין המתגוררים במקום - שבט שנדד כנראה מאזור הקווקז. אפשר לזהות בקלות את בנות ההמשין בגלל תלבושתן הייחודיות שכוללות כיסוי ראש צבעוני שזור במטבעות וחרוזים.

קר באיידר. קר מאוד אפילו. בעיקר בלילות. לא דומה בכלל למזג האוויר שעל חופי הים השחור או במזרח המדינה. כדאי להתארגן לכך מראש.  את היום הבא פתחנו בנסיעה ל- Zil Kalesi, מבצר שנמצא כ-13 ק"מ מצומת איידר. 13 ק"מ נשמע מרחק קצר מאוד, אך למעשה היא לוקחת לפחות שעה עקב הדרך המשובשת להחריד. יותר בורות מכביש. בסופו של דבר, הטרטור משתלם. המצר החצי-הרוס נמצא בלב הצמחייה וכולו מכוסה צמחיית פרא שנותנת לו מראה מאוד מסתורי ורומנטי. הנופים מגג המבצר מדהים ביופיו.

חזרנו לאיידר והמשכנו במעלה ההר, מעבר למפל. שם משתרע לו כל הפארק הלאומי של הקצ`קר - מפלים מכל עבר, נהרות זורמים, וצמחייה עבותה. הדרך אמנם לא סלולה ברובה, אך אפשר לנסוע די בקלות או לטייל באופן רגלי.

פרק ט"ו - או אגם אחד ארוך ושבעה אגמים קטנים
התעוררנו לבוקר שמשי ונעים. נפרדנו מאיידר לשלום, וחזרנו לכביש החוף (חוף הים השחור כמובן..). על חוף הים שוכנת העיר ריזה (Rize) - עיר גדולה למדי ודי מערבית. כדאי להגיע ללשכת המידע לתיירים - הם יודעים אנגלית (דבר נדיר..) ושמחים לעזור. יש בעיר כמה אתרים ששווה לבקר בהם - מוזיאון ריזה (שלצערנו היה סגור, אך הוא נשמע מעניין), הגן הבוטני ע"ש אטאטורק (המכון לחקר התה) ששם אפשר להתפעל מנופים מרשימים, תה משובח ופרחים רבים ומבצר ריזה. בקיצור, שווה לעצור לביקור של שעתיים.

מריזה המשכנו מערבה לאורך החוף, עד לעיירה אוף (Of), ושוב חזרנו להרים. נעצרנו באוזונגול (Uzungöl) - האגם הארוך - וכשמו כן הוא - כפר קטן שמרכזו אגם אחד ארוך. הכפר התברר ככפר נופש תורכי מובהק עם המוני תיירים תורכים וממדינות ערב. לדעתי, איידר עדיפה. בכל מקרה, בעונת התיירות כל המלונות מלאים עד אפס מקום וצריך לחפש לא מעט כדי למצוא מלון סביר ובמחיר לא מופקע. אנחנו התמקמנו ב- Yayla Hotel, שהיה נעים אך מעט רחוק מהמרכז (25 מליון לירות לאדם). באוזונגול עצמה אין ממש מה לעשות - אפשר להקיף בהליכה את האגם ו...זהו בערך.

למרות אכזבתנו הרבה מהמקום, לא התייאשנו ויצאנו לתור את האזור ביום למחרת. החלטנו לעשות עיקוף, ובמקום לחזור צפונה, להמשיך דרומה, אל עבר שבעת האגמים (29 ק"מ מאוזנגול). אחרי נסיעה קצרה לאורך אפיק הנהר הדרך מתחילה לטפס על ההר לכיוון שבעת האגמים החבויים בין הגבעות. לא ראינו את כולם, אבל הם אמורים להיות שם. שיא גובהו של ההר הוא 3300 מטר, ולוקח זמן רב להגיע עד לשם (ברכב או ברגל..). ההרים מסביב מכוסים שמיכה ירוקה, שבין לבין יש חורים של שלג שמפשיר לאיטו בשמש הנעימה. על אף שהדרך קשה וארוכה, היא מומלצת בחום רב מאוד!! זו הייתה אחת הדרכים היפות ביותר בכל הטיול!

לבסוף ירדנו מההר. חזרנו לכביש הראשי לכיוון טרבזון (Trabzon). במרחק 46 ק"מ לפני טרבזון נמצא מנזר סומלה (Sumela). המנזר נמצא במיקום מאוד מרשים, ממש על צלע הר. אפשר להגיע למנזר בטיפוס רגלי או באמצעות הרכב (נחשו באיזו דרך בחרנו אנחנו..). לטעמי, מלבד מיקום המנזר והנוף המרהיב שבתוכו הוא יושב, הוא הרבה פחות מרשים ממה שתיארתי לעצמי.
אחרי ביקור קצרצר במנזר ואתנחתא לתמונות - הגענו לטרבזון.

לתחילת הכתבה

טרבזון

פרק ט"ז - או כל שינוי הוא לטובה
טרבזון היא עיר גדולה מאוד, מערבית מאוד ועמוסה ביותר. אין הרבה מלונות טובים בעיר - רוב המלונות נמצאים בחורים מפוקפקים שמשמשים כבתי זונות לעת מצוא. יש כמה מלונות יותר יוקרתיים בעיר, אך לרוב הם עמוסים ביותר וכמובן יקרים מאוד יחסית לתורכיה. מומלץ מאוד להזמין חדר מראש. אחרי סיבובים רבים מאוד בעיר, מצאנו מלון טוב ויקר -Sagiroğlu Hotel, מלון 4 כוכבים, די קטן (20 חדרים) במחיר של כמעט 50 מליון לירות לאדם (!!). וזה עוד לאחר התמקחות רבה.

התוכנית המקורית הייתה למצוא מקום נופש חביב לשפת הים השחור, ושם להעביר את זמננו בנעימים עד לטיסה הביתה. הסתבר שאין מקומות נופש סבירים לאורך הים השחור. לפחות לא ברמה של חופי מערב תורכיה. חבל. אבל אין מה לעשות, נדרשנו לעשות שינויים. הורי ואחי הקדימו את טיסתם ביומיים וחזרו לארץ ואני ובן זוגי החלטנו לקחת אוטובוס לאיסטנבול ולבלות שם את סיום הטיול.

בחזרה לטרבזון - אין יותר מדי מה לעשות בעיר, ממש אין צורך להקדיש לה יותר מיום ביקור. בעיר נמצאת כנסיית איה סופיה המקורית, בית אטאטורק, גן תצפית וכמה שווקים קטנים.
אחרי שהעברנו את כל הבוקר בשיטוטים ברחבי העיר הגיע הזמן לומר שלום, ולעלות לאוטובוס ש-18 שעות לאחר מכן, יוריד אותנו באיסטנבול. נשמע סיוט? לא בהכרח...

האוטובוס בו נסענו הוא של חברת Metro, חברת אוטובוסים גדולה ומוכרת מאוד בתורכיה. כרטיס נסיעה ל-1100 הק"מ שעלינו לעבור עלה 35 מליון לירות (20$), שעבורם קיבלנו תמורה טובה מאוד.
בתור בוגרי המזרח הרחוק, הכנו את עצמנו נפשית למקומות צרים, קפיצות ובאופן כללי - נסיעה לא קלה. מסתבר שטעינו.

ממרכז טרבזון קיים שירות של החברה להסעה לתחנת האוטובוסים המרכזית (חינם). האוטובוס התגלה כהכלאה בין אוטובוס למטוס - כסאות נוחים ומרווחים, טלוויזיות שיורדות מהתקרה (ומקרינות סרטים בתורכית..) ודייל!! תפקידו של הדייל בנסיעה הוא לדאוג לכל מחסורכם - הוא דואג שלא יהיו צלצולי פלאפונים שיפריעו את מנוחתכם, מחלק שתייה חמה ועוגות, מרענן את הנוסעים עם מגבונים לחים ובושם לימוני, בקיצור - שירות ברמה שלא הכרנו. במקרה נפלנו גם על דייל יהודי וכשהוא גילה שאנחנו ישראלים הוא פשוט פינק אותנו ודאג לנו לאורך כל הנסיעה. כל 3 שעות בערך ישנה עצירה בחניון דרכים ששיך לחברת האוטובוסים וכולל בתוכו מסעדות, חנויות וסופר. לאחר 18 שעות, שעברו די בנעימים, נחתנו באיסטנבול. עייפים, אך מרוצים.

לתחילת הכתבה

איסטנבול

פרק י"ז - או ובכל זאת איסטנבול
את המלון באיסטנבול הזמנו עוד בטרבזון, שוב דרך האינטרנט. המלון שבחרנו היה מלון 3 כוכבים בשם Fatih Resadiye Hotel, שעלה 37$ ללילה. המלון ממוקם באזור פאטיה שהוא לא אזור תיירותי במיוחד ומרוחק מרחק של חצי שעת הליכה מהמסגד הכחול. מלון סביר - לא יותר מזה.

איסטנבול היא עיר שדובר עליה רבות וטובות, רק אציין שבשלושה ימים אפשר להקיף את רוב העיר - אזור העיר העתיקה, אזור הנמל והשוק המצרי, אזור העיר החדשה וכיכר טקסים. בקיצור, נתנו לרגליים שלנו ללכת. והרבה.
ובכל זאת, כמה המלצות קטנות -
 

  • כיכר ביאזיט (Beyazit Square) - כיכר נפלאה, מצד אחד מסגד גדול, מצד שני שערי האוניברסיטה ובמרכז המון יונים ובתי קפה קטנים. מקום נפלא לנוח בו מיום הליכה מפרך.
     
  • במקום לשלם הון תועפות לשייט על הבוספרוס, אפשר ללכת על הדרך הזולה והקלה - מרציף 1 יוצאות מעבורות לאוסקודר במחיר של מליון לירות לכל כיוון (פחות מדולר). ההפלגה אורכת רבע שעה לכל כיוון, וכדאי להפליג בשעות הערב ולראות את אורות איסטנבול. לטעמי, די והותר.
     
  • ליד המסגד הכחול מתקיים כל ערב מופע אור קולי (כל פעם בשפה אחרת). יש שלט גדול ליד הכניסה למסגד שמציין אילו שפות מציגות באילו ימים. המופע נחמד ומהווה בילוי לילי זול (המופע חינם..).
     
  • מחירי האתרים באיסטנבול קפצו בצורה משמעותית בשנים האחרונות. דוגמא לכמה מהם - כנסיית איה סופיה - 10$, המאגר התת קרקעי - 8$, ארמון טופקאפי - בין 10$-22$, תלוי לכמה אגפים רוצים להיכנס.
     
  • אמצעי תחבורה בעיר - הדרך הזולה והמהירה ביותר בעיר העתיקה (כל רחוב דיוואן יולו ועד לנמל) היא הרכבת הקלה. מחיר נסיעה בה עולה מליון לירות, והיא פועלת בתדירות גבוהה מאוד. אופציה נוספת היא המוניות הרבות בעיר, אך זו אופציה די יקרה. בכל מקרה - תמיד דרשו להפעיל מונה. לנהגי המוניות יש נטייה לרמות את התייר הממוצע.

    לאחר שלושה ימים וארבעה לילות באיסטנבול עלינו על הטיסה חזרה לארץ הקודש.
    לסיכום - היה מרתק, מגוון, שונה ואחר. מומלץ בחום. לא תתחרטו.

    לתחילת הכתבה
     
  • טיפים 

     
  • אוכל - מהרגע שיוצאים מגבולות איסטנבול ההיצע במסעדות מסתכם בסוגים שונים של בשר על האש, המון לחם ומרק עדשים. זהו. באזור הים השחור מצטרף לתפריט גם דג על האש. בעיה קשה מאוד אם אתם צמחונים, כמוני. ימים רבים העברתי על לחם ומרק עדשים בלבד. אופציה נוחה וזולה היא לקנות מצרכים בסופר-מרקטים ולערוך פיקניקים קטנים בדרך.
     
  • מים - מומלץ לא לשתות את המים המקומיים. בכל מקום אפשר לקנות מים מינרלים במחירים סבירים ביותר. אם אתם מטיילים עם רכב יותר חסכוני לקנות אריזות של 6 בקבוקים.
     
  • לינה - מזרח תורכיה הרבה הרבה פחות מתויירת ממערב תורכיה, והדבר בא לידי ביטוי ברמת המלונות. אל תצפו לחדרים מפוארים וארוחות בוקר מגוונות.
     
  • שפה - תורכית. אך ורק תורכית. במלונות, במסעדות, בחנויות ובלשכות המידע לתיירים. השפה היחידה שהם מדברים היא תורכית. ולא מילה אחת באנגלית. תתחילו להתאמן על שפת הסימנים...
     
  • מזג אוויר - שונה בקיצוניות מאזור לאזור. בטיול מקיף, קחו אתכם גם ביגוד חם וגם ביגוד קיץ. אין לדעת במה תתקלו.
     
  • כסף - מתמקחים על הכל. אבל באמת על הכל. ממוכרים בחנות ועד מחיר לחדר במלון. כמובן שהכל צריך להיעשות בנימוס וטוב טעם.
     
  • נסיעה - הדרכים ממקום למקום ארוכות. אנחנו עשינו בסך הכל מקפדוקיה ועד טרבזון 3200 ק"מ (!!). ממש לא מעט. רוב הדרכים, גם הבינעירוניות, משובשות. סעו בזהירות, לא מהר מדי. מחוץ לערים הגדולות רוב הנהגים התורכים דווקא די מנומסים ואדיבים, אבל למרות זאת, חוקי התנועה שם מאוד גמישים - כך שצריך תמיד לפקוח עיניים.
     
  • אינטרנט - קיים ברוב הערים, די זול (בסביבות מליון לירות לשעה), אך מאוד איטי ונופל לעיתים קרובות.

    לתחילת הכתבה

 

יעדי הכתבה

סגור
×