24 שעות בדאנידין

מה עושים כשיש רק יום אחד כדי לבקר בעיר שיש בה המון מה לראות? בני משפחת עדוי מעפילים בכביש התלול ביותר בעולם (למרות נבואות הזעם הפולניות), זוללים שוקולדים (ונחשדים בריגול תעשייתי), מבקרים את פיטר פן (ומקנאים נמרצות) ורודפים אחרי פינגווינים בדיונות...
משפחת עדוי
|
תמונה ראשית עבור: 24 שעות בדאנידין
© מאורי הירש

מגיעים לדאנידן

לדאנידין (Dunedin) הגענו לעת ערב עייפים אך תשושים, חוץ מגיחה קצרה לרכישת מוצרי מזון לא היינו מסוגלים לעשות הרבה. "איך נספיק את כל מה שתכננו ביום אחד?" תהו הילדים, "נספיק", ענינו להם, סומכים על השמש המאחרת לשקוע ועל הכוחות שנאגור בשנת הלילה. השמש הפציעה, ואנחנו איתה. אחרי ארוחת בוקר נפלאה, רכשנו את מפת העיר והתיעצנו עם המקומיים בנוגע לסוגיות ברומו של עולם כגון- איפה אפשר לראות פינגווינים בחינם? והיכן נמצא הכביש התלול ביותר בעולם? כמו כן הזמנו מקומות לסיור במפעל השוקולד קדבורי ויצאנו לדרך.

"אתה לא נורמלי!" צעקתי בקול רם ובפולנית מדוברת. "אתה לא הולך לנסוע את העלייה! אני מתפטרת אם אתה עושה את זה!" רמי חייך אלי והילדים הריעו מאחור- "אבא!, אבא!" "בוגדים", סיננתי בין שיניי ההדוקות, "אטפל בכם אחר כך, אם יהיה אחר כך...". רמי הניע את הרכב לקולו של הלב שלי שהרעיש כמו תוף דוד ענק בתזמורת צה"ל ויצא לדרך במעלה רחוב בולדווין (Baldwin St), הרחוב התלול ביותר בעולם.

לתחילת הכתבה

מטיילים בעיר

האנשים שטיילו ברחוב עקבו אחרינו במבט אוהד כשהעפלנו במעלה הכביש שנבנה משום מה בשיפוע של 1 ל-1.266. מה זה אומר? שזה שיפוע מוטרף ביותר! אין לי מושג ירוק מדוע החליט מהנדס העיר לבנות רחוב כה תלול, אך אין ספק שהניו זילנדים יודעים להפוך כל חריגות למשהו מיוחד. סביב רחוב בולדווין יש מסורות רבות של ספורט ושעשועים המנוצלות במלואן על-ידי הסטודנטים באוניברסיטת אוטאגו, שהם חובבי אדרנלין גאים. תארו לעצמכם כי אחת התחרויות הנערכות ברחוב היא תחרות גלגול סוכריות במורד. בעל הסוכריה המהירה ביותר זוכה באספקת שוקולד לשנה!

התצפית מהנקודה הגבוהה ביותר ברחוב היתה מרהיבה, רק אז חזרתי לנשום, התגברתי על ההיסטריה ועל הרעד בגוף והצלחתי להנציח כמה תמונות לטובת ההיסטוריה. כשרמי התחיל לנסוע במורד, חזרו הרעידות... לאחר מכן כדי להרגיע את האווירה, צפינו בהולכי הרגל שטיפסו במאמץ רב בעליה ובשני רוכבי אופניים שזיגזגו כל הדרך עד שנשברו ועצרו בצד לנוח. "נזוז?" שאלתי את רמי, לאחר שהרגשתי כי מיצינו את הנושא. "מה פתאום?!" הכריז הסדיסט שלי בקול רם, "מי רוצה סיבוב נוסף?" טיפ לנהגים נטולי הפחד- בחנות הקטנה ברחוב הסמוך נמכרות תעודות למי שהצליח במשימה. Baldween st tourist shop 282 North road Dunedin

"כיוון שהמפעל לא עובד בתקופת חג המולד, הסיור יקוצר, אך גם יעלה פחות", אמרה המרכזנית איתה שוחחתי בבוקרו של אותו יום. נסענו לכיוון מפעל "קדבורי", נזכרים בקטעים מתוך הסרט צ`ארלי והשוקולדה ובמיוחד בווילי וונקה בעל המפעל. הכניסה היתה מרשימה. הילדים עמדו מוקסמים מול הררי השוקולדים העטופים בנייר זהב מרשרש. הבטחנו להצטלם אחרי הסיור ושעטנו פנימה.

לפי מיטב המסורת הקיווית, יש באולם ההמתנה הפעלות שונות. הקיווים דוגלים בסיסמה- מותר לגעת ולנסות, לכן הציבו בין היתר מכונה ישנה שמצננת את השוקולד ודואגת לשמור על מרקמו המיוחד (התהליך נקרא טמפרינג ובעיקרו הוא ערבוב השוקולד עד שהטמפרטורה הנדרשת מושגת), המכונה כבר לא בשימוש המפעל אבל היא מלאה בנוזל צמיגי וניתן להפעילה בלחיצת כפתור. אין ספק שהמכונה נשמה לרווחה אחרי שהלכנו, כיוון שהפעלנו אותה שוב ושוב עד שחטפה סחרחורת. תהינו האם הנוזל החום והמפתה שבתוכה הוא שוקולד, ניחוח השוקולד שעלה בכל הפעלה עודד אותנו לחשוב שכן, אבל המכונה היתה חסומה בפרספקס שקוף שמנע מסקרנים בעלי ידיים ארוכות ושן מתוקה לבדוק את הנוזל. הויכוח על הרכבו של הנוזל נפתר כשהגיעה המדריכה שלנו והצהירה שאכן זהו שוקולד אמיתי,,,,,

כדי לגרות את התיאבון צפינו בסרט על הקמת המפעל וסוגי השוקולד השונים, תוך כדי זלילת משלוח מנות של מיני שוקולדים שהוגשו לנו כדי שנהיה עסוקים ושקטים בסרט... למדנו למשל שהמפעל הנוכחי הינו בין מפעלי השוקולד הראשונים בעולם והמוצר המוביל שלו (מתחרה ישיר לפרה המיתולוגית של "עלית") מככב כבר מעל מאה שנים על המדפים לפי המתכון המקורי ועוד כוחו במותניו.

הסרט תם ואנחנו יצאנו לסיור במפעל בעקבות מדריכה ג`ינג`ית והיפראקטיבית שקיפצה בעליצות מסחררת לאורך המסלול וירתה הסברים על התהליכים השונים וסוגי החטיפים המיוצרים במפעל. הוקסמנו מהאישיות המלבבת שלה ולא פחות משלל הפירסינגים שעיטרו את אוזניה ולשונה, היא דווקא תלתה בנו מבט חשדני במיוחד לאחר שרמי הצליח לענות על כל שאלותיה ואף נקב בשמם של תהליכים מורכבים בייצור השוקולד. אין ספק שהמבקר הממוצע אינו מפגין רמת ידיעות שכזאת. לאחר שראיתי שהבקיאות שלו גורמת לה לבלבול מתמשך ואולי אף לתהייה אם אנחנו לא מרגלים של "עלית", הרגעתי אותה והסברתי לה שרמי הוא שף במקצועו ולכן מכיר את התהליכים. ההסבר הניח את דעתה, היא חייכה והמשיכה בניתוריה מספרת לנו בהתרגשות על המופע המיוחד בו אנו אמורים לחזות.

טיפסנו בעקבותיה במדרגות ברזל מצופות נתזי שוקולד לרוב לכיוון חדר מיוחד בקומה השלישית. לאחר שהגענו לפיסגה החל המופע בן 30 השניות- ברוב חשיבות לחצה המדריכה על כפתור מיוחד ומפל שוקולד ריחני (במשקל טונה!) נשפך ממיכל הנמצא מעל ראשינו לתוך משפך ענקי תוך התזת טיפות לכל עבר, לשאלתנו האם זהו חלק מהתהליך המדריכה פשוט אמרה שזו הצגה נטו עבור המבקרים ולא מומלץ לטעום מהשוקולד הזה כי הוא זקן ועבר הרבה בחייו. תארו לעצמכם, לקחת טונה שוקולד ולקלקל אותה בתהליך טפשי של שאיבה ושפיכה רק על מנת לשעשע את אורחי המפעל, אם תשאלו אותי, הייתי מוצאת פתרון מהנה יותר לבעית עודפי השוקולד במפעל... לצערנו, לא ניתן לצלם בתוככי המפעל, אבל בהחלט מעודדים צילומי פוזיציה בחנות ובפינת הנוסטלגיה, שם מציגים חלק מהרכבים העתיקים ששימשו לחלוקת המתוק המתוק הזה. אנחנו כמובן הצטרפנו לשלל התיירים וצילמנו בהנאה. אמנם זכינו רק לחווית הסיור המקוצר ולא ראינו כיצד פועל המפעל ביום רגיל אבל נהנינו מאוד. מומלץ בחום לחובבי השוקולד (פרטים בטיפים).

רמי התמכר לשמש שצצה בשמים. הוא נשכב על הדשא הרך לא רחוק מהפסל של פיטר פן ולא היה מוכן לזוז. רותם מייד הצטרף אליו ואילו אנו, בנות המין החזק הבטנו בבוז על שני הגברים המתחרדנים ויצאנו לכבוש את היעד... שיבורכו הניו זילנדים, כמה מחשבה הם משקיעים בכל פרט. הגנים הבוטאניים הם מקום מופלא לבלות בהם שעות של חילוץ עצמות והנאה. יש במקום הכל- שפע דשא, פרחים, פסלים יפהפיים, ברכות ברווזים, מתקני שעשועים לילדים, וכמובן מסעדה וחנות מזכרות. התערנו בנוף המקומי והעברנו את זמננו בניחותא. דפקנו פוזות מול המצלמה, הרחנו פרחים, ספגנו שמש והאכלנו ברווזים. אבל השוקולד שזרם בגופנו או אולי האדרנלין רמזו לנו להמשיך במשימתנו הבאה- הפינגווינים.

לתחילת הכתבה

הפינגווינים

הבחורה איתה התיעצתי בבוקר, סימנה לי כל מיני אתרים על המפה בהם ניתן לראות פינגווינים בחינם. חינם זה יותר שווה, החלטנו ויצאנו לחפש אחריהם. אוקיי, אין תירוצים, הכל באשמתי. במקום לנווט אותנו ל-Pilots beach הגענו לאיזה חור מבודד ולא משולט. החלטתי לעשות מעשה בלתי גברי בעליל ולבקש הכוונה. המכונית הכסופה שעמדה בצד הדרך חולשת על נוף יפהפה נראתה לי מתאימה. ירדתי באלגנטיות והקשתי ביד גסה על חלון הרכב הסגור. שני הבחורים בפנים מיהרו להחביא משהו ואז פתחו את החלון לרווחה, מעוצמת הריח נזרקתי אחורה. אוקיי, לא יודעת מה הם עישנו שם אבל זה בטח לא היה נובלס.

"איפה יש פה פינגווינים?" שאלתי בנימוס. הם צחקקו בהיסטריה לשמע השאלה וענו משהו מאוד מבולבל במבטא כבד. גם בימים רגילים אני מתקשה להבין את המבטא הקיווי, אבל הם היו השיא מבחינתי. הודתי להם והסתלקתי, מרחפת על גלי הריח הכבד שדבק בי. "אל תדאגי, אמר לי רמי, "נמצא את הפינגווינים". ציחקקתי אליו מסוחררת משהו, מרחפת קלות במושב שליד הנהג. זה באמת לא היה נובלס...

קיפצנו במורד בינות לכבשים, רגלינו מחליקות קמעה על אבני הטוף שחרקו בקולות עליזים. "מקווה שנמצא פה את הפינגווינים", רטנתי קלות. המחשבה שנצטרך לטפס את הדרך חזרה העבירה בי צמרמורת קלה של יאוש. "קטן עלינו", אמר רמי וחייך אלי. חייכתי לעברו חיוך חושש, אבל אז צצו להן- הדיונות, קימורים של חול זהוב המשתפלים בחינניות ורומזים כי היום הזה לא יעבור ללא תרגולת מאומצת של שרירי הרגליים וסיבולת לב ריאה. רמי והילדים גלשו מטה בצרחות של הנאה, החול הנקי והרך עודד אותם להתגלגל בתוכו, לקפץ ולהשתולל, נו, אין ברירה חשבתי לעצמי ונטשתי מאחורי את הפרצוף הרוטן, מתרגלת סלאלומים כשאני משפריצה חול לכל עבר.

החוף היה כמעט ריק. כמה אנשים שוטטו מפה לשם. עברנו לתרגולת שקט כשראינו את פניהם החמורים משהו. "יאללה, בואו נחפש". לחשו הילדים. חיפשנו. על החול הנקי יכולנו לראות עקבות רבים של פינגווינים. העקבות הובילו אל בינות לשיחים, אותם ליחכו הכבשים בשלווה. "תראו", לחש רמי והצביע אל הים, פינגווין קטן שחה בינות לגלים. "הוא לא יצא עכשיו", טען המומחה שלנו לצפייה בתוכניות הנשיונל ג`יאוגרפיק", אנחנו מפריעים לו. יאללה נזוז, צ`לו", הוסיף את הביטוי השגור על פינו מאז הודו. הלכנו.

במקום נחפרה נקודת תצפית לכל מי שרוצה לצפות בפינגווינים בלי להפריע להם. הצטרפנו לשאר האנשים שישבו שם בדומיה. על צלע ההר שמשמאלנו טיפסה חבורה קטנה של פינגווינים בתנועות מצחיקות, ספק מטפסים, ספק גולשים. וואלה, פינגווינים, לחשו הילדים בהתרגשות. מרחוק, קבוצה של אריות ים פיהקו אל מול השמיים המאדימים ואנחנו נוכחנו לדעת כי אנו צופים בפינגווינים שאיחרו לצאת מהים וכי כל האקשן הסתיים זה מכבר. "חבל שהקשבנו לבחורה שאמרה שצריך להגיע לכאן בערב", מלמל רמי בשקט, כשהוא מסתכן במטח אש מעיניים נוזפות של שאר האנשים ששמרו על דממה מוחלטת. החלטנו לזוז. שירכנו רגלינו על קו המים, נהנים מהנוף ומהשקט כשלפתע לכד מבטו של רמי את הפינגווין המאסף יוצא מן המים. הוא אחז במצלמה והחל לעקוב אחריו.

ניסינו לעמוד בקצב ההליכה של רמי, אך המרחק הלך וגבר עד שנותרנו מאחור מחזיקים אצבעות, שאם לא נראה את הפינגווין מקרוב, לפחות תהיה לנו תמונה. כעבור 10 דקות רמי הגיח מאחורי גבעת חול. נווווווווו דחקנו בו, הצלחת? באמת שניסיתי, התנצל רמי, אפילו רצתי אחריו, הוסיף בקול נבוך. אמירה זו זיעזעה את כולנו. רמי רץ? ממתי רמי רץ לאיזשהו מקום? אכן סיבה למסיבה. אבל הממזר הקטן ראה שאני עומד לצלם אותו, הוסיף רמי ואז תוך שניה הוא הרביץ חליקה אדירה על הגחון ונעלם בתוך שיח. עודדנו את המומחה שלנו לצפייה בתוכניות הנשיונל ג`יאוגרפיק, ופנינו לעבר הדיונות שהשתרעו מעלינו זהובות וענוגות. השמיים רמזו לנו להזדרז, כי השקיעה קרבה והולכת.

הדרך חזרה אל הרכב לוותה בהתנשפויות רבות מצידי, הילדים קיפצו כעיזים, עוצרים למנוחות קצרות וממשיכים לטפס בחול הקר. אני שינסתי את מתניי ואת משקל גופי וטיפסתי באומץ. רמי שחשש שהשמש תשקע באמצע הטיפוס, זרז אותנו בכל מיני מימרות ופתגמים "עדוים לא עוצרים בעליה" ו"רק עוד קצת מאמץ, אנחנו כבר כמעט למעלה". כשראה את הקצב החלזוני של התקדמותי, הושיט לי יד ותמך בי בעליה. כמה שמחתי כשראיתי מולי את שביל הטוף. השמש כבר כמעט שקעה כששקענו קצרי נשימה במושבי הרכב. השעה היתה 21.15 בערב, השמיים הורודים הפכו לסגולים כהים ואורותיה של דאנידין קרצו לנו לאורך הכביש המתפתל.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×